להתגרש או לא להתגרש-זאת השאלה
בתקופתנו התרבו מקרי הגירושין . בהרבה מקרים הבעיות בין האיש והאשה נובעות מחוסר התבגרות נפשית ומפינוק. רבים התרגלו לסיפוק מיידי של כל רצונם, ויש חוסר סבלנות ונכונות לעבודה משותפת. מוטל על האיש והאשה להיות יותר אחראים לתוצאות מעשיהם. וישנה אשליה רווחת שאצל זיווג שני (נישואין שניים) "יהיה יותר טוב". אבל האמת הסטטיסטית היא כי גם שם רבים הם המתגרשים.
תהליך של פרידה וגירושין הנו תהליך נפשי מורכב מאד, המלווה בדרך כלל ברגשות עזים של שנאה, קנאה, חרדה, אובדן וכאב ובתחושות של ביטול עצמי, עלבון, בטחון עצמי נמוך ודיכאון. כשבני הזוג אולי הכי רחוקים מעצמם- הם נדרשים להחלטות כה מהותיות עבורם ובעבור ילדיהם, אשר ילוו אותם לעיתים כל חייהם.
רוב תהליכי הגירושים של רוב בני האדם, מלווים בהמון צער וכאב, בהמון מאבקי כוח ושליטה, מאבקי נצחנות ומאבקים של מי יצא צודק, מי יצא המנצח, מי יגיד את המילה האחרונה ומי ישפיל את זה שמולו יותר. חוסר הרוגע והלחץ הנפשי שנוצר בד"כ בעקבות תהליך של גירושין הוא גדול מאוד. לעיתים תהליך של גירושים מלווה גם בחרדות וחששות מפני העתיד.
אחד מהגורמים לכך שקשה לאדם להתמודד עם פרידה וגירושין הוא ההרגל. דהיינו האדם היה רגיל המון זמן לחיות בצורת חיים כלשהי והנה פתאום הרבה פעמים אפילו בלי תכנון מוקדם, פתאום הוא נאלץ לשנות את צורת חייו. החשש מפני שינויים דראסטיים בחיים של האדם הוא בין השאר אחד מהגורמים שיוצרים אצל האדם חרדות, מאחר שהוא מפחד מה יקרה אם...
הסטאטוס המשפחתי שהיה קשור אליו נעלם, הקשרים המשפחתיים והחברתיים של האדם משתנים, פתאום אנשים שעד אתמול אהבו אותך, פתאום הם כבר לא אוהבים אותך אם לא להיפך, פתאום נדמה לאדם כאילו כולם מצביעים עליו, פתאום נדמה לו כאילו כולם מרכלים עליו וכיו"ב, ובפרט אם בן או בת הזוג פותחים במסע של השמצות וכולי שאז הדבר קשה אף יותר, בגלל ההשפלה, הדחייה, החששות וכולי.
האם גברים נשואים ונשים נשואות, עושים את כל המאמצים כדי לשפר את איכות הזוגיות בבית ,עוד לפני הפרידה והגירושין?
ושאלה הפוכה -האם הרבה נשים וגברים נשארים בתוך מערכת הנישואין ההרסנית כביכול "בשביל הילדים" ולמעשה הדבר נובע כדי להמנע מהמצבים שמניתי למעלה.ישנם המעדיפים להישאר ולקטר זה על זה,אולי בוגדים מהצד או גם ,אם האישה חשה דחיה כלפי בעלה,תשאר מפחד מהתמודדות כלכלית...בשפה גסה היא הופכת ל"זונה עם טבעת".
אינני מדברת על מקרים קיצוניים של אלימות מילולית ופיסית ,שגם בהם יש הנשארים למרות ואף על פי וגם מהסיבות שמנינו.
אני חושבת שאל לנו למהר להתגרש.לפני שאנו שוברים את הכלים עלינו לבקש טיפול זוגי אבל-אמיתי ונכון.
עלינו לחוש שמיצינו הכל-לפני שרצנו לפזז על מדרגות הרבנות.לפני שהתחלנו בתהליך שאינו נגמר אליו נשאבים כל בני משפחתנו הקרובים והרחוקים,חברינו ומכרינו.
אולי כדאי לנו לפנות לאנשים שסגרו גם עשר שנים לאחר הגירושין-בשאלה מה עובר עליהם ועל ילדיהם ונכדיהם.
האם הם מתחרטים?
איזה דברים היו עושים אחרת בראיה מרחוק?
אינני שוללת גירושין כשמיצינו הכל...אך למען השם...
אין לאן להיחפז...אין מאחורי המילה הזו "גן של שושנים"...
גם לאלו ששפר חלקם ונשאו והביאו ילדים נוספים...
לפני החורבן כדאי לחפש...היכן ניתן עוד לבנות ואולי להציל את הבנין שבנו יחד...
ולהלן שירו של שלמה ארצי שבעצמו חווה את כאב הפרידה והגירושין:
שיר פרידה/מילים: שלמה ארצי
זה שיר פרידה
אז בואי רק אמרי שלום
אני אומר תודה-
ואת יודעת שחלום
סופו להתגשם
אני אומר תודה-
ואחר כך נושק.
כמו חופים שים עוזב
אני עובר עכשיו ממך
בין דמעות ובין כאב
אני הולך, אני....
זה שיר פרידות
תמיד אומרים בין השורות
שכמו חידות
פרידות גם הן אינן פתורות
אין בי מנוחה (אין בי מנוחה)
רוחך שבי
גם היא בוכה
כמו חופים שים עוזב
אני עובר עכשיו ממך
בין דמעות ובין כאב
אני הולך אני הולך
כל הפרידות הן עצובות
כאב המילים חותך
טלפנתי שנה ולא ענית
אני הולך ממך |