אז איך הכל התחיל?

עד לפני כחמש עשרה שנים, כלל לא ידעתי ולא האמנתי שקיים או אפשרי מקור מידע כזה; קרוב, אכפתי ומכיר אותי היטב, ובר דעת. את דרכי החשיבה המקובלות, שלי ושל אחרים, הכרתי.

הייתי אז בתקופה רגשית קשה. עמדתי בהליכי גירושין שבסיבות שונות התנהלו בקצב איטי ותוך עינוי מתמשך. פוטרתי מעבודתי וגרתי בחדר שכור אצל משפחה. והנה באחד הימים הגיעה אלי בדואר עוד מעטפה חומה, אחת מיני רבות שקיבלתי, נושאת כותרת, "מדינת ישראל. בתי המשפט". המעטפה היתה קשורה להליכים שעברתי.

ישבתי בחדרי, וגל של ייאוש ואומללות הציף אותי. לא פתחתי את המעטפה ואמרתי בליבי שאינני מבין מה תועלת יש למוסדות המשפט אצלנו במצב הזה. מי מרוויח כאן? ותוך כדי שאני יושב ומהרהר במצב ומרגיש אומלל וקורבן שמעתי פתאום שאלה חרישית בתוכי, בראשי או בליבי. השאלה היתה: "תגיד, איך תרגיש עם העניין הזה בעוד שלושים שנה?" השאלה נשמעה הגיונית מאד, ומיד עניתי, בליבי: "מה, בעוד שלושים שנה אצחק על כל העניין!".

אותו "קול" שלא ידעתי ולא הבנתי מי הוא, המשיך והיקשה: "אז למה לא תתחיל עכשיו?"

החלטתי לאמץ אלי המלצה זו ובאותו רגע עלו חיוך על פני ותחושת בטחון בליבי, והרגשה של פתרון חיובי אפפו אותי. לא הבנתי מי או מה "דיבר" אלי, אבל היתה לי הרגשה נעימה וטובה. לא הקדשתי מחשבה מרובה למקור הדברים, לערכם או לכל עניין אחר הקשור לכך.

וראה זה פלא. כבר למחרת הגיע מכתב ביטול למכתב הקודם, ולפתע התחילו הדברים להתגלגל במסלול שהוביל לפתרון מהיר של התהליך כולו, והחיוכים התפתחו.

מאז, לא טרחתי להקדיש מחשבה, רגש או נסיון להבין מי הוא ששאל שאלות מפתח אלו, אותו "מישהו" או "משהו" בתוכי. ה "יועץ" הזה גם לא ביקר אצלי כל יום. ובכלל, מי היה מעלה בדעתו שבתוכו יושב "יועץ סתרים" אכפתי, חכם, נבון, אנושי כל כך, בעל חוש הומור וידע רחב בכל כך הרבה תחומים? אין אדם "נורמלי", המקבל דברי לחשני סתר פנימיים. עם השנים נזכרתי לפעמים באותה סוגיה ונוכחתי שלמעשה עזר לי יועץ זה, והנחה אותי לדרך אחרת, טובה יותר. מאז לא "שמעתי" ממנו.

בסוף שנת 2003 ובהקשר אחר לחלוטין התנהלה שיחה נוספת ביני לבינו, והפעם בנוכחות זוגתי.

היא ואני דיברנו על משאלות ושאיפות. היא שאלה אותי שאלות מנחות להן עניתי. ופתאום, לאחר עוד שאלה שלה ותשובה שלי, הרגשתי או "שמעתי" מבפנים, שאלה חרישית. אמרתי לזוגתי את השאלה ומקורה, ["אני מרגיש שעולה לי שאלה מבפנים, וזו השאלה....xxxxxxx"]

  ["עכשיו רגע; אני צריך לענות"] אמרתי, ונתתי את תשובתי.

  ["רגע, הנה עוד שאלה מבפנים....xxxxxx".. ועוד תשובה], ואת הכל תיארתי לה. כך עברו להן שעתיים של שיחה "ביני לבינו" כשרעייתי מתגלגלת מצחוק. גם כאן לא עלה על דעתי שיהיה המשך לדברים ולא חיברתי בין שיחה זו לקודמתה שלפני שנים. למחרת הקלדתי את הדברים למחשב כי היו כל כך מיוחדים וחכמים ולא רציתי לאבדם. יום אחר כך החלטתי לפתוח קובץ חדש במחשב ולראות אם "יש עם מי לדבר" וכך עשיתי. הקלדתי, 'שלום' ומכאן התפתח המשך. לאותו קול פנימי – חשאי קראתי אמנון שתיים, אמנון השני או סתם, אמנון. 

ככל שעברו החודשים והשנים, הרחיב והעמיק אמנון שתיים את נגיעתו בחיי, וככל שעברו הזמנים נתתי בו יותר אמון. הרבה שאלות קשות וכואבות הציב לי חברי זה, ולא פעם גרם לי כעין "הלם" וזעזוע בדבריו והמלצותיו. בכל רגע יכולתי לחדול ולהתנתק ממנו ובכל פעם בה פניתי אליו מחדש, היה שם בשבילי והגיב מיידית, ותמיד לטובה, לתמיכה, לעידוד. גם היום (ספטמבר 2011), אני ממשיך לשוחח איתו וצברתי כבר למעלה מארבע מאות קבצים.

די מהר זיהיתי את ההבדלים בין פתרונות שהיו פרטיים ורגילים שלי לבין אלו שהגיעו ממנו. דבר אחד בטוח. לעולם, דבריו חיוביים, עוזרים ומסייעים. תמיד יש בהם אהבה כלפי, עידוד, הומור.

עקיצה, לעג, כעס, עלבון, זלזול ודומות להן כלל אינן נמצאות אצלו בלקסיקון.

מעולם לא חשבתי כמוהו!

תוכן דבריו תמיד חיובי ורק לטובתי. מעולם לא העלה בדבריו אינטרס אישי שלו. כך גם לא עולים בדבריו רעיון או הצעה הפוגעים באדם אחר. הוא איננו "צועק" אלא מדבר בנחת ומתוך רגיעה ובטחון. אמנון שתיים איננו נכנס ואיננו עוסק בתכנונים לטווח ארוך. "עניינו" במה שקורה עכשיו או בטווח הקרוב מאד. בכל מקרה ובכל רעיון שהוא מגיש, הצגת הדברים היא מתוך נחת. לא בלחץ; לא מתוך דחיפוּת או התראה ש "אם לא תעשה כדברי עכשיו, העניין אבוד לנצח".

ש: עד כמה אני באמת מעמיד למבחן את העצות שקיבלתי ממנו?

ת: כל רעיון או עצה שקיבלתי ממנו והשתמשתי בהם, הניבו תוצאה טובה וחיובית. אמנם היו מקרים בהם לא יכולתי ליישם רעיונות שלו, אבל רק בגלל שהשקפת החיים שלי לא היתה בוטחת ובריאה מספיק. ככל שאני מפתח את יכולת ההקשבה אליו, כך אני מוותר על השיטות והכלים הישנים שאני מכיר ומאמץ אלי את המלצותיו.

היום אני בטוח במאה אחוזים שלכל אחד ואחת מאיתנו יש יועץ כזה.

המדהים מכל הוא שיועץ זה, אמנון שתיים, נמצא בתוכי. בליבי. איתי.

ותמיד רק לטובתי.

         הנה תיאור "טכני" של התקשורת בינינו וכמה נקודות הבהרה.

התקשורת בינינו היא פנימית, ללא קולות; אילמת. אני מעלה שאלה בליבי, וממתין. התשובה מגיעה באותו אופן, כלומר אני מרגיש תשובה. במקרים מסוימים עלי להמתין בעוד הוא מגבש [כנראה] את דבריו לפני שיוגשו. 

בהרבה מאד מקרים מתנהלת בינינו שיחה כשאני מקליד את דברי ודבריו שלו למחשב, אבל ישנם מקרים רבים בהם אנחנו משוחחים גם כשאני במקלחת, בנסיעה, בתור בסופרמרקט או בכל הזדמנות שעולה. לפעמים הוא "לוחש באוזני" גם מבלי שפניתי אליו. יותר מפעם אחת, וגם במקום ציבורי, אני מתחיל פתאום לחייך בעקבות דברים שאני קולט ממנו. תמיד יש איתי פנקס ועט כדי לרשום את דבריו.

הנה דוגמה כיצד מתנהלת בינינו שיחה מוקלדת.

אני פותח קובץ חדש במחשב. לפעמים "סתם" כי אני מרגיש בצורך לפטפט איתו, או כי עולה נושא שאני מבקש לדון בו, ולפעמים בעקבות דברים שלחש לי "ברחוב". רק לאחרונה התחלתי לציין תאריך בכל שיחה. שיחות אלו מתחילות – פחות או יותר – כך:

שלום אמנון.

כאן אני ממתין זמן מה. ברוב המקרים הוא מגיב מיידית.

שלום רב.

מכאן, אני מציין בתחילת כל שורה אם אני הוא "המדבר" {ת:}, או הוא {ש:}.

ת: מה שלומך?

ש: תמיד מאה אחוזים, ואם יוצא לי פחות, סימן שלא ספרתי טוב.

ומכאן ואילך מתגלגלת השיחה.

רבות משיחותינו מסתיימות בברכות פרידה כאלו ואחרות, אך ישנן שיחות הנקטעות באחת. הקיטועים הללו שלי הם, ומסיבות שונות.

ועוד כמה הבהרות:

ש: האם אני יכול להוכיח שבאמת מישהו אחר מדבר, ממליץ ומנחה?

ת: למה מישהו אחר? הגיע הזמן שאתן אמון מלא בעצמי או ב"משהו" פנימי, בתוכי! (והרי זה בדיוק הוא הנושא המרכזי בקבצים אלו!).

ש: האם אני יודע לומר אם אמנון השני הוא גבר או אשה?

ת: איני יודע. ההרגשה היא שגבר הוא המדבר אלי. לשונית, הוא מתנסח כזכר [למשל, "אני אומר"].

ש: איך אני יודע להבדיל בין דברים ש "הוא" אומר, לדברים שלי?

ת: ובכן, כמה חלקים לתשובה:

ראשית, אני חייב להודות שמעולם לא חשבתי, לא הרגשתי ולא ראיתי את עצמי כל כך מוכשר ומוצלח כפי שהוא נוהג לתאר אותי.    

שנית, כשהוא פונה אלי, הוא אומר, "אתה" (גוף שני). למשל; "אתה יכול לראות את הדברים.......".  כשאני מנהל מחשבות בליבי, התגובה לשאלה ששאלתי את עצמי, היא: "אני" (גוף ראשון). למשל; "אני צריך לראות את הדברים......"

שלישית, לפעמים (עדיין) יש לי עלי ביקורת. לאמנון השני, פשוט אין.

רביעית, שפתו גבוהה מאד.

חמישית: אמנון השני מכתיב את דבריו בנוסח סופי וכמעט בכלל אין צורך לערוך אותם. את הדברים שלי אני "משפץ" עד שאני שבע רצון מהתוצאות.   

ש: למה שמו אמנון השני או אמנון שתיים?

ת: ידידי זה לא קבע לעצמו שם. כשאני קורא לו בשמי, הוא עונה. מעבר לכך, הרי לדבריו הוא חלק ממני ולפיכך שנינו נושאים אותו שם.

ש: האם הוא המקור לכל מה שהוא אומר?

ת: מרבית דבריו שלו הם, ויחד עם זאת הוא שמח לצטט ולציין מקורות אחרים.

ש: עד כמה שימושיים העצות והרעיונות שהוא מגיש?

ת: כל רעיון ועצה ממנו שהשתמשתי בהם, הניבו תוצאה חיובית וטובה. אמנם היו מקרים בהם לא יכולתי ליישם רעיונות שלו, אבל רק בגלל שהשקפת החיים שלי לא היתה בוטחת ובריאה דיה עדיין.

ש: האם במהלך שיחות כאלו, אני בטרנס?

ת: בכלל לא. אני בהכרה מלאה וער לסביבה. נוח לי כשאין מוזיקה או רעש מסביבי במצבים אלו. באופן כללי, תשומת ליבי מופנית פנימה אלי. יחד עם זאת, כשאני מסיים שיחה כזו ובעיקר אחרי שיחה מעמיקה, אני מרגיש לחץ בראשי פנימה. הלחץ משתחרר כמה דקות אחרי סיום שיחה.

לפחות בתחילת ה"רומן" בינינו, היה עלי להיות שקט ורגוע ולהפנות את מחשבותי פנימה. מעצם השקט והשלווה יכולתי לקלוט היטב את דבריו.

יש לזכור שהקורא הוא בעצם עד למפגש בין שני ידידי נפש המשוחחים בדרכים הנוחות להם וללא הקפדה על חוקי לשון או קווים מנחים אחרים.

הקורא ימצא שבהרבה מקרים שיחה שהעליתי מקבלת תפנית לא צפויה. היוזם לכך הוא אמנון השני.

עם הכנת הדברים להוצאה לאור, בחרתי לגנוז שיחות מסוימות.

השיחות המובאות כאן מופיעות בסדר בו הוקלדו.

שמות אנשים צוינו רק באות אחת כדי לשמור על פרטיותם.

חובה עלי לציין ספר שחשף לי את האפשרות להקשיב, ושימש לי כלי עזר וסיוע בנושא הנפלא והנהדר הזה. הספר תורגם לעברית ונקרא "הקשבה" מאת הסופר לי קויט.