אני באה מחר, אבא. 

בטח תהיינה שפתיי קפוצות.

כי אני לא יודעת באיזו עוד שפה לומר לך שאני מתגעגעת.

פונצ'יק יצעד הלוך ושוב למלא בקבוקי פלסטיק שהותירו אחרים

ויחד נשטוף את האבן במים.

אני אלטף אותה קצת,

לשווא אנסה לשוות למגע הזה תחושה של חיבוק ממך.

אנחנו נקרא פסוקים שקוראים באזכרה. 

נדליק נר.

הגרון ינסה לעצור זאת, אבל

בכל זאת, אני אבכה.

אני יודעת, אבא, שהבטחתי לא מעט פעמים. 

אבל, בכל זאת, אני אבכה.

ולא איכפת לי מה אומרים שנהוג,

גם מחר, אבא, אני לא אשים אבן.

בדיוק כפי שאני נוהגת כבר 24 שנים.