בביקורי האחרון בארצות הברית נחשפתי למושג חדש שנהיה שגור בפיהם של האמריקאים, זהו המושג too soon. שתי המילים הללו מאפשרות לאמריקאי הטיפוסי לומר "הבדיחה שלך מצחיקה אך אני לא יכול לצחוק כי זהנו נושא שאינו פוליטקלי קורקט". כך, לו הייתי מספר כי שני המשפטים האהובים על הנשיא אובמה הם
1. "Good morning Mr. President" 2. "The test show that you are not the father"
שותפי לשיחה היה מחייך אך עונה מיד - too soon man.
לא פעם נדמה לי שהישראלים הם הרבה יותר בוטים וכנים מן האמריקאים, שאיננו מוטרדים מן התקינות הפוליטית של כל משפט שיוצא מפינו. אך גם אצלנו יש בדיחות שטרם חל עליהן חוק ההתיישנות. כך למשל סיפורו של גלעד שליט. מוקדם מדי לכתוב מערכון בו אנשי ההפקה של ערוץ 10 מתכננים את העונה הבאה של "הישרדות- העונה של גלעד שליט" או פרוטוקול של ישיבה בה החליטו עורכי החדשות של ערוץ 2 כי במקביל לנחיתתו של גלעד שליט, מרגול תשיר בשידור חי את שירה החדש "שבויה של אהבה" ממעצר הבית. מי שהשכיל לתאר את היחס שבין קומדיה לזמן היה וודי אלן שבשנות ה-70 קבע כי קומדיה= טרגדיה + זמן. עם חלוף הזמן, חוק ההתיישנות הקומי חל על יותר ויותר נושאים. כיום, לחברי הטוב ע' אין בעיה להודות שככדי לתפקד משך זמן ארוך יותר במיטה הוא חושב על השואה.
השבוע, בתור לבית המרקחת בסופר פארם, יצא לי לחשוב על הומור בהקשר של בריאות. זה קרה כאשר זוג צעיר, בחור ובחורה בני עשרים, נכנסו לבית המרקחת ועטו על הרוקחת. "אני צריכה משהו...את יודעת" אמרה הצעירה ולחשה בקול רם "נגד הריון". החבר המיוזע חיכה נואשות למוצא פיה של הרוקחת עד שאמרה "יש תרופה בשם פוסטינור". הצעיר חייך... So close. "זה הכי טוב? כי אני צריכה את הדבר הכי הכי טוב, יעני שעל בליינד אין סיכוי שאני אהיה בהריון". הרוקחת הסבירה בסבלנות כי זוהי התרופה הטובה והבטוחה ביותר. כשאמרה כי מחיר התרופה הוא כ-100 שקלים פלט החבר "וואה וואה, יקר".
- "למה לגדל ילד זה יותר זול!?" צעקה עליו בת הזוג.
שלא כמו בשנות ה-60, כיום הריון מחוץ לנישואין (השם ישמור) הוא נושא שכבר הותר דמו. כך גם מחלת האיידס שעד לפני כמה שנים הייתה טאבו. דוגמא לכך היא הפרודיה על המחזמר Rent המופיע בסרט הקאלט Team America. כעת, הגיע תורו של הסרטן.
כאשר מזכירים את מחלת הסרטן, אין משהו שלא מרגיש עיוות קל בבטן שכן אין משהו שמחלה זו לא נגעה בחייו. לפעמים זה פוקד את אחד מבני המשפחה, או חברים של המשפחה או אפילו זרים שהיו מוכרים ממסדרונות בית הספר. כל אחד ומזל הסרטן שלו. אחת מן הדרכים להתגבר על חוסר הנוחות סביב נושא זה היא להשתמש בקודים. במקרה של משפחתי מדובר במילות הקוד "הוא מאוד חולה". שלוש מילים סטריליות שמחליפות מילה מטרידה אחת. הדרך השנייה היא דרך ההומור, ומאז שמחלת הסרטן "הוכשרה" ע"י היהודים ששולטים במידה האמריקאית, החלו לצוץ יותר ויותר קומדיות סרטניות.
הדוגמא הראשונה לכך היא הסדרה The big C שמשודרת כיום ב- HOT ׁ(שימו לב כל אלו שחופרים לי לאחרונה כי Yes עדיף על HOT שרק בכבלים ניתן לבחון תופעות חברתיות. ואם כבר אנחנו בנושא של סרטן אז צלחות לווין זה לא ממש בריא). הסדרה מגוללת את סיפורה של קת'י ג'יימסון, אישה בשנות ה-40 שמתגוררת בפרפר האמיד והלבן, שמגלה יום אחד כי היא חולה בסרטן העור ושהיא אף נמצאת ב-stage 4. למי שתוהה, אין stage 5. מרגע זה מתחיל תהליך ההתמודדות שכולל את החשש הבסיסי ביותר, שלא תזכה לראות את בנה גדל ומסיים את הקולג'.
מצד שני, בהינתן שקת'י גוססת מותר לה לעבור על כל המוסכמות האמריקאיות, חומות הפוליטקלי קורקט קורסות סביבה. היא יכולה לאכול ארוחה שלמה המורכבת רק ממנות אחרונות, לצרוך כמויות גדולת של סמים, ללמד את בנה אודות יחסי מין דרך צפייה משותפת בסרט פורנו ואף להעמיד את התלמידה השחורה ומהעצבנת שלה במקום. שכחנו לציין כי לאשת הפרברים מותר גם לשכב עם השרת השחור של בית הספר בו היא מלמדת. הסרטן כאושר. ומשום שהתנועה הפמיניסטית לא השיגה את כל מבוקשה, הסרטן כשחרור האישה מכבלי החברה. המיניות של קת'י מתפרצת לכל עבר והיא כבר לא צריכה להתבייש ברצון שלה להתענג על כמה שיותר גברים לפני שהיא מוצאת עצמה 6 feet under.
אך יש לזכור כי אחרי הכול זוהי סדרה אמריקאית. וכשם שהגיבורה לומדת להעריך מחדש את משפחתה ואת עבודתה, היא למדה גם להעריך מחדש את טעם הקפה של "סטרבקס" או של מגע העור של תיקי Furla.
בסוף שבוע שעבר עלתה לאקרנים קומדיה חדשה בשם 50/50 שגם היא עוסקת בנושא הסרטן. אלא שהפעם, לקחו את הבדיחה צעד אחד קדימה ולא מדובר באישה בת 40 שכבר חוותה לא מעט מן החיים אלא בבחור צעיר בן 27 שאפילו "לא הספיק להיות בקנדה". גם במקרה זה, הסרטן מאפשר ליצור אין סוף סיטואציות הזויות כמו התוצאות של צריכת מריחואנה רפואית או שימוש בקרחת של הסרטן ככלי להתחיל עם בחורות בבר. ממש כמו הגרסא הישראלית של "שלום קוראים לי ירון וכל בוקר אני בוכה במיטה...בגלל הכיבוש. אז הולכים אליך או אליי?".
האם אפשר כבר לדבר על לידתו של ז'אנר חדש? כמו שיש קומדיות רומנטיות יש גם קומדיות סרטניות? אני חושב שכן. ואני מאמין כי בקרוב נראה יותר ויותר סרטים ותכניות מז'אנר זה שכן סיפורו של הסרטן הוא גם סיפורו של ניצחון הרוח האנושית, של ה –yes we can. זהו סיפור של תעצומות נפש, של השאיפה לחיות למרות הכאב והסבל של חיי היומיום ושל כוחו הבלתי יאמן של האדם הפשוט. שכן ממש כמו בטרגדיות היווניות שחפרו לנו עליהן בתיכון (מה לעזאזל נסגר עם אנטיגונה הזאת? OMG שפשוט תירגע ותלך לעשות ספינינג במרכז שוסטר) החולה נאלץ להילחם על חייו כנגד הגזירה של האלים שאינה נמצאת בידיו, כנגד איתני הטבע. מר גורלו.
אך שלא כמו בחיים האמיתיים, יש איזושהי נחמה בידיעה שכל עוד שמדובר בקומדיה, הסיכוי לכך שהגיבור ימות הוא נמוך יחסית. גם אם סיכויי ההחלמה הנם נמוכים מאוד, וגם אם הגרורות התפשטו עד לגרגרת, תמיד יהיה איזה ניתוח חירום או ניסוי קליני מיוחד שהגיבור יוכל להשתתף בו כדי להמשיך את הסדרה לעונה הבאה או להבטיח כי הסרט לא יוגבל לגילאי 17 ומעלה. וזהו ההבדל הנצחי שבין המרקע לבין החיים, בין המציאות ובין הבריחה מן המציאות. וגם אם הגיבור ימות, לא נורא. עוד שנייה כבר עולה סרט חדש של אותו שחקן לאקרנים. רק בריאות . אילן מנור. |