0
הבוקר קמתי מאוחר כהרגלי. החלון מבשר קור, העננים איטיים אפורים, ענפי עץ הפטל שמתחת לחלון שלי ועליו הצהובים מתנועעים ברוחות. התקשרתי לעורכת דין שאמורה לטפל בשכירות של החדר שלי בתל אביב מול בעל הבית. לפגישה שלנו מחר הבנתי שאצטרך שטר חוב חתום ע"י ערבים. אחרי עוד משיכת זמן מתחת לפוך ומול המחשב לבשתי את מיטב הטרנינג בדרכי להרשים את עובדות רשות הדואר האפורות. יצאתי מהבית, טיפות קטנות מגששות עליי, האייפוד בכיס משמיע לי את הקיור שמתאימים בדיוק ליום חורף כזה. צעדתי לכיוון סוף הרחוב בואכה היכל הספורט, מעריכה את השקט הזמני הזה ונזכרת בעומס המכוניות בימים האחרונים ברחוב הקטן שלי: רחבת הפסטיגל מוצפת אימהות וילדים, צפירות מכוניות, אין כניסה ואין יציאה מהרחוב, האוטובוסים ממאנים לעבור, וכשהם כן הם עמוסים לעייפה, שופכים עוד ועוד קהל לרחבה הרועשת והמלוכלכת. עשרות חבילות הצ`יריוס הקטנטנות שחולקו שם בחינם פתוחות על הרצפה, תוכנן מפוזר, כאילו אין ילדים רעבים בעולם שכרטיס לפסטיגל עולה בו 149 שקלים. עברתי ברחוב הריק, מעריכה את השקט. קר, ובכל זאת שמחתי להתהלך בלי מעיל, בלי צעיף. מוכנה להתמסר למזג האוויר ולתחושות שהרחוב יביא. עברתי את הכביש הסואן, לא מחכה לאדום של רמזורים אלא מנצלת שניות ריקות ממכוניות. פעם חשבתי לעצמי שאם אמות בטרם עת, יש סיכוי טוב שזה יקרה כהולכת רגל לא זהירה על כביש רוצח. התחלתי לעלות בשביל תלול ומפותל, שתוך שניות בו אפשר לשכח שהגעת אליו מכביש ראשי וסואן בתוך עיר גדולה. ברושים, אלונים ואורנים, העצים מרעיפים עליך אוויר נקי. האם בתל אביב יש יערות קטנים באמצע העיר? כאלה שאפשר לשכוח ולהישכח בתוכם? עליתי, שואפת ומתנשפת, ממשיכה לטפס את הדרך. העברתי את המושכות לפורטיס וסחרוף שימשיכו איתי מכאן והפתיחה להופעה שלהם ביער שלי היתה "תחנה סופית". שיר שראה אור ב"סיפורים מהקופסא" בשנת 1988, ונכלל גם באלבום ההופעה "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" משנת 1992. את "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" קניתי לגמרי במקרה. חנות "האוזן השלישית" בשינקין. גרתי בבית החייל אז. תקופה של שבירת מוסכמות,איבוד בתולין, סמים, אלכוהול, אהבה. חיילת בחצאית לבנה וגופיה, מחפשת את "סימנים של חולשה", מתבלבלת ולוקחת מהמדף את "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" משלמת 59 שקלים ויוצאת. נכנסת לחנות ירקות קרובה, קונה ירקות ב60 שקלים להכין סלט ענק. גזר, פטריות, לימון, עגבניות שרי. יש לי יום חופש מהצבא ואני רוצה לחגוג אותו עם דיסק חדש וסלט ענק מכל טוב. בחוץ גשם מבול ואני מוצאת את עצמי נכנסת לבניין קרוב בשינקין מחכה עד יעבור זעם, רטובה חלקית מקלפת את עטיפת הניילון מהדיסק ומעלעלת בחוברת שאין בה מילים של שירים, רק תמונות, הזויות יותר או פחות. אחרי נכנס לבניין להתחבא מהגשם זוג. הם מספרים לי שהם ידידים ואין בינהם קשר רומנטי, והם עוברים לתל אביב מקרית גת. שניהם זמרים והם רוצים להיות מלצרים מזמרים פה. אולי סיפרתי שגם אני שרה. הגשם נרגע ואני יוצאת לרחוב שוב, גשם ראשון בחורף ההוא, וגשם ראשון שלי בתל אביב.אני מאושרת, החופש זורם לי בעורקים, יש לי דיסק חדש לשמוע וירקות לסלט ענק. בקצה של שינקין אני עומדת במעבר חצייה, מחכה שיתחלף לירוק, עוברת את הכביש, מחליקה, משתטחת על הרצפה. ילדונת שמנמנה בחצאית לבנה וגופיה מרוחה על הכביש, כולם מסתכלים, מציעים עזרה, אני נבוכה ומושפלת. אני קמה וממשיכה משם כאילו כלום לא קרה, כאילו לא כואב ולא מרגיש. אני מסתכלת על כתמי השמן השחורים מהכביש על החצאית שלי, אני לגמרי לבד פה. ממשיכה בדרכי לבית החייל, בסוף רחוב גאולה. נכנסת לחדר שלי, מציצה באשנב קטן אל הים, מארגנת את מערכת הסטריאו המפוארת שלי- דיסקמן נאמן מחובר לזוג רמקולים שלקחתי "בהשאלה" מהצבא, מכניסה את הדיסק ומאזינה לשיר הראשון- "תחנה סופית". אני מתאהבת כבר אחרי הפזמון הראשון, השיר ממשיך להתנגן ב'רפיט' שוב ושוב כשאני חותכת ירקות לסלט. זה היה היום הכי יפה בחיים שלי. עכשיו אני יוצאת מסניף הדואר הקטן, שכדי להגיע אליו צריך לטפס ביער תלול, בידי שלושה שטרי חוב שמחיר כל אחד מהם שקל, והם מפרידים אותי (לא לעוד זמן רב) מהחופש המוחלט. |