מפגש 1

אמנון  2.

אחרי החוויה המדהימה אתמול בערב בשיחה המוזרה עם אמנון 2, החלטתי הבוקר לכתוב את מהלך הדברים, כדי שלא ילכו לאיבוד.

מזה זמן אני יודע בפירוש על קיומו של אמנון 2. שוחחתי עליו עם ש' וזה נשמע לה מעניין. הפגישות שלי עם ד' וש' מתבססות גם הן במידה לא מעטה על ד' 2 וש' 2.

אתמול בערב דיברנו בינינו ש' ואני על אמנון 2. הייתי במתח בעקבות אירוע מסוים. ש' הובילה אותי מתוך שאלותיה להבנות מסוימות – זאת כדי להשתחרר מן העול שסחבתי על גבי בעקבות האירוע.

די מהר בהתחלת השיחה הגעתי לתחושה הישנה והמוכרת האומרת ש "לא מגיע לי".  ש' שאלה מה אני נורא רוצה ואמרתי: אופנוע. גם ידעתי לציין ולהדגיש שאני רוצה ב.מ.וו. גדול, חדש, יפה ומפואר. יחד עם זאת ידעתי שלא מגיע לי.

הגעתי להבנה המעניינת מאד שנוח לי ושמבחינתי אני בעמדה מצוינת כאשר אני עוזר בשמחה לאחרים, אבל אני לא אוהב להיות בעמדה שבה אחרים עוזרים לי. הסברתי שכאשר אני עוזר לאחרים אני נמצא בסוג מסוים של עמדת כוח. נכון – עמדת כוח סמויה שאין איש יודע עליה, רק אני.

באיזה שהוא אופן עלתה בדמיוני תמונה שתיארתי לש' ובה אני מטייל לי במקום מסוים בחו"ל. הולך ברגל לאורך כביש בעיירה קטנה. העיירה פרושה לאורך הכביש מצידו האחד וצידו השני משקיף לים או אגם קרוב וגדול. בכביש הזה אין כמעט תנועה, והנה עובר לידי אופנוע כל שהוא, גדול, ועליו רוכב אחד. אין הוא נוסע מהר ובמרחק קצר לפני, ממש כמה עשרות מטרים, האיש נופל עם האופנוע. אני רץ לשם ורואה שהאיש איננו פצוע בצורה רצינית. זהו אדם מבוגר. אני עוזר לו לקום, ולאחר שהוא שב לעצמו אני ניגש אל האופנוע, מכבה מנוע ובמאמץ מסוים מעמיד אותו חזרה ומשעין על הרגלית. אני חוזר לאיש ואומר לו שלדעתי הוא יכול לנסוע, כי נראה שגם הוא וגם האופנוע, בסדר. הוא קם, ניגש אל האופנוע ומתיישב עליו, מניע ולפני שהוא נוסע, מזמין אותי להגיע לחנות שיש לו בעיירה, מרחק של פחות מחצי ק"מ חזרה. הוא נוסע לדרכו.

עד כאן זהו תיאור כמעט טכני. כאן, אמרתי לש' שאני "חושד" שהאיש רוצה לתת לי מתנה – אופנוע, ואני מרגיש שזה לא בסדר. כלומר התמורה שהוא רוצה להציע איננה עומדת ביחס סביר למה שאני נתתי לו.

וכאן התחיל דו שיח מעניין ומרתק ביני מצד אחד – לבין אמנון 2 מהצד השני. הדו שיח הזה התנהל כשעתיים בנוכחותה של ש' ואפילו מבלי לעצום עיניים. פשוט ישבתי מולה ואמרתי לה מה אומר אמנון 1 (אני) ומה אומר אמנון 2.  אמנון 2 – שמתי לב ובעצם אני יודע במפורש- איננו פונה אלי בביקורת, בלעג, או בכלל בלשון לא נעימה. תפקידו להציע לי נקודות מבט שעדיין לא פגשתי בעצמי, וכולן מתוך האילוץ החיובי לבחון את עמדותי ולזהותן, ולהיווכח שחלק מהן אינו תורם לי דבר - ולכן ראויות הן לשחרור.

(אני מקווה ומאמין שחלק מן הדו-שיח הזה נשמר בזכרוני - ולו במידה חלקית.)

אמרתי שהאופנוע לא מגיע לי.

ש: למה?

ת: ראשית, כיוון שערכו של האופנוע גדול בהרבה מהעזרה שנתתי, ושנית כיוון שאינני רוצה תמורה.

ש: למה לא רוצה תמורה?

ת: משתי סיבות: אחת היא שמעומק הבנתי ותחושתי – אני יודע שתמיד לא הגיע לי – כלום – ולכן גם לא ברור לי "מה השתנה" הזמן הזה מזמנים אחרים! אני הוא זה שצריך תמיד להפיס את דעתם ורוחם של אחרים, אך אין חובה כזו מוטלת על אף אחד אחר. שנית, אם אני מקבל משהוא ממישהו - אני מוצא את עצמי בעמדה נחותה! עד עכשיו אני הייתי זה "הטוב", והנה עכשיו מישהו גוזל ממני את האיכות המיוחדת שלי. ואם אין לי איכות זו, מה נשאר לי?  חוץ מזה באמת הערך הכספי של האופנוע הוא עצום לעומת העזרה שלי, שכל אחד יכול לתת.

ש: למה אתה חושב שרק לך יש הזכות להיות נחמד?

ת: אני לא חושב כך. אני מרגיש שכל זמן שאני בצד של הנחמדים ולא בצד של המקבלים, אני נמצא בעמדה נוחה. אין לי ציפיות; אין לי אכזבות; נתתי מה שצריך היה לתת או מה שיכולתי לתת, ואני מנתק מגע.

ש: ומה היא הזכות שלי לפגוע באחרים ולמנוע מהם את מה שאני מבקש לעצמי?

ת: האמת – אין לי זכות כזו.

ש: האם העזרה שנתתי יכולה להימדד רק בכסף?

ת: לא. עזרה זו, יותר מכל דבר אחר מעידה ומפגינה את רוח האדם (נכון, אינני מתיימר שרוח כזו יש רק לי). אינני טוען לבעלות יחיד. אבל אני מסתפק בה ובהיותי בעמדה של: אמנון הנותן.

אמנון 2 ענה שהמעשה שלי יפה, ושנינו יודעים – הוא ואני – שאם היה צורך להישאר עוד ליד האיש, הייתי עושה זאת בכיף.

ואם כך למה אני מונע מהאיש לעשות משהוא שהוא נהנה ממנו? והרי יכול להיות שהאיש מיליונר ומבחינתו, אופנוע כזה הוא כסף קטן?

האמת היא שניסיתי לחשוב על כך שאני נוסע באופנוע לסיבוב. ניסיתי לדמיין שאני רוכב עליו, אבל מצאתי תחושה של חוסר הנאה.

למה אין הנאה? שאל מספר 2 .

ת: יש לי הנאה מהדברים שאני עושה. אין לי ספק בכך. אינני מתנזר מהנאות.  בתקופה שבניתי דגמים, נהניתי מהם מאד. מהבחירה של הדגם; מההרכבה והצביעה; ומן המוצר המוגמר שהיה מעשה ידי להתפאר. מאופנוע, לא נהניתי. (נכון גם שעוד לא היה לי אופנוע ממשפחת הכבדים המפוארים.) גם זכור לי היטב שקניתי פעם ווספה חדשה כמעט לחלוטין, ואני זוכר את עצמי רוכב עליה פעם ראשונה בדרך מעפולה לחיפה. שאלתי את עצמי – אז – מה אני מרגיש משהגשמתי חלום, והתשובה עלתה מיידית: אני ממש לא מרגיש כלום. אני כל כך לא מתחבר לדבר חומרי. לא מתחבר לחומר. בדגמים היתה יצירה, יצירה שבחרתי בה מרצוני ובניתי לפי טעמי. אבל להתחבר לאופנוע – זה דבר אחר.

ש: למה?  (יש לו שאלות קשות, לאמנון שתיים).

ת: כי, למשל, אופנוע כזה, גדול מפואר ויקר מזוהה בדרך כלל עם אנשים שיש להם המון כסף ואוהבים לעשות רושם, מזוהה עם סכומי כסף גדולים. כספים גדולים מזוהים במקרים רבים עם הצלחה כספית לא קטנה, והצלחה כספית יכולה במקרים רבים להיות מזוהה עם ניצול, רמייה ושאר מעשים שאני מתרחק מהם כמפני אש.

ש: האם כל כסף מזוהה עם הצלחה? האם הצלחה מזוהה תמיד עם ניצול, מעשי רמאות והונאה, תכסיסים כספיים וכו'? האם יכול להיות שאדם זכה בירושה או בפיס? ובנוסף לכך: אם אתה אמנון, באמת לא רוצה לרכב על אופנוע, זה בסדר. אתה לא חייב. השאלה היא אם אתה באמת לא רוצה? האם רכיבה על אופנוע לא תגרום לך נחת? האם זה חלום שיש לך – לרכב על אופנוע – או שאין לך חלום כזה? (מהשאלות שלו יוצא שהוא מכיר אותי מצויין! ) תנסה. קח סיבוב באופנוע סביב הכיכר שליד החנות ותיראה אם יש או אין בכך כיף.

(וכל זה מתנהל "בשידור חי" כשאני מתאר לש' מה אומרים זה לזה אני ואמנון 2).

התמונה הבאה היא שאני נכנס לחנות. בצידה הימני עומדים שישה אופנועים יפיפיים שכולם ב.מ.וו. "העיניים יוצאות לי". במרכז החנות שולחן משרדי ומאחוריו יושב האיש ופניו אלי. בהיכנסי הוא קם וניגש אלי ושב ומודה לי על העזרה, ואומר שהוא רוצה לתת לי אופנוע במתנה, כתודה. ברגע הראשון אני רוצה לבחור את האופנוע הקרוב ביותר לדלת, כדי שיהיה קל להוציא אותו מהחנות. ברגע הבא אני מסתובב ומסתכל בכולם ובוחר לי אחד אמצעי, שצבעו העיקרי בהיר (לא לבן). משאמרתי את רצוני קורא האיש למישהוא מאחור והוא בא ומוציא את הכלי שבחרתי. אני מבקש לקנות קסדה והאיש אומר שקסדה "הולכת" עם הכלי. ברגע הבא אני מחוץ לחנות ולידי אופנוע ב.מ.וו. חדש, נוצץ, ושלי. אני עולה, מתיישב, ומניע ואז אומר אמנון 2 שגם הוא מצטרף.

קלץ', הילוך ראשון, טיפה גז ומתחילים לנסוע. במקום לעשות סיבוב בכיכר אני חוצה אותה ויוצא להמשך הדרך הישרה. אמנון 2 צועק לי מאחור:  "הי, מה עם סיבוב בכיכר?".

ת: עזוב, תן קצת ליהנות.

נוסעים בדרך. נסיעה איטית ומתונה שכולה עונג צרוף. מעלה הילוך ועוד אחד ונוסע במהירות קלושה של 40-50 קמ"ש. האופנוע שקט מאד, ויש רק רעידה קלה במושב ובכידון. פשוט תענוג צרוף.