כותרות TheMarker >
    ';

    עולם כמנהגו נוהג

    זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
    [...]
    אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
    [...]
    כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
    [...]
    כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

    (מתוך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)

    ארכיון

    0

    סיפור על אהבה וחושך

    83 תגובות   יום שני, 3/12/07, 15:01

    לפני חמש שנים, כשלקחתי לידיי את "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, לא תיארתי לעצמי איזו השפעה תהיה לספר הזה על חיי.

    הוא עורר בי הד עמוק שמקורו בסיפור חיי שלי. בעקבות הקריאה גם קלטתי (אמנם באופן לא מודע בשלב ההוא) את הגאולה שיכולה לצמוח מכתיבת הסיפור האישי.

    "מרכז העולם הוא סביב היד הכותבת", כתב עוז בספרו. ב-21 ביולי 2002 שלחתי אליו את סיפור חיי (לא במלואו אלא את ליבתו הרותחת), והתגובות שקיבלתי (ממנו ומקוראים נוספים) סייעו בידי בניסיון להשתחרר מן המשא הכבד, מ´שלטון עברי האפל´.

    המכתב כאן.

    ב-28 ביולי, שבוע בדיוק לאחר מכן, קיבלתי מכתב תגובה שריגש אותי מאוד-מאוד. לאחר חודשים אחדים השתתפתי בערב לכבודו של עמוס עוז בצוותא. לא העזתי לגשת אליו. הוא אמר שם דבר מה שגרם לי לכתוב אליו מכתב נוסף. גם עליו הוא ענה בחום רב.

    המכתב השני כאן.
    (את מכתביו האישיים אליי לא פרסמתי מעולם בשום מקום). 

     

    עדכון: עמוס עוז אישר  בדצמבר 2015 שאפרסם גם את מכתביו בבלוג שלי. ראו כאן: http://bit.ly/1RoMBN9



    35 שנים תסס הפצע הנפשי במחשכי עולמי הפנימי. השתקפות הסיפור האישי של עמוס עוז בנפשי שחררה אותי מאימת עברי. בעקבות כתיבת המכתבים, לאחר שקיבלתי את תשובותיו של עוז ושל קוראים רבים אחרים, החל הפצע להעלות ארוכה (אור השמש מחטא). גם "יצאתי מהארון" במובנים נוספים, ומצאתי שהאמת משחררת.


    דרג את התוכן:

      תגובות (82)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: bonbonyetta 2012-04-11 22:53:50

      *
      לפעמים אני עומדת משתאה כמה כאב יכול לבו של אדם אחד לשאת.
      והיות והנושא אינו זר לי כלל, אני משתאה בכל פעם מחדש.
      הכאב חי וממשיך לכאוב באם אינו יוצא לחופשי.
      והסנדלר הולך בלי נעליים....

      ''

       

      ועם כל הכאב עדיין להשאיר את הלב פתוח ושמח - זו המשימה וזו המטרה. תודה לך.

        11/4/12 22:53:

      *
      לפעמים אני עומדת משתאה כמה כאב יכול לבו של אדם אחד לשאת.
      והיות והנושא אינו זר לי כלל, אני משתאה בכל פעם מחדש.
      הכאב חי וממשיך לכאוב באם אינו יוצא לחופשי.
      והסנדלר הולך בלי נעליים....

      ''

      נוחי יקרה, תודה על התגובה היפה והמעניינת.
        10/1/11 02:06:
        

      דליה יקרה,


      בורכת במתנות של כישרון ואהבה.
      כישרון לראות ואהבה טובה של גבר ואשה, ואהבת המילה והשפה.

       

      התפעלתי מיכולת השמירה שלך בהרצאתו של עמוס עוז. שמירה שאיפשרה לך מנוחה נכונה. לא כל אחד יודע כך...

        

      פגשתי אותך עם לאקאן. שמחתי. בת-דודה וחברת-נפש שלי מלמדת לאקאן. ואין שום מחיצה בין הגישה היונגיאנית המוכרת לי יותר, לזו שלה. כי בגלל הנשמה אנחנו, בשפה של אהבה טובה.

       

      כתבת נפלא וסיפורך חשוב ומלמד.

       

      תודה

       

      צירוף מקרים נחמד: אתמול החלפנו הצעות חברות, וכתבנו תגובות זו אצל זו, והיום הגעת לפה במקרה דרך גוגל. תודה, הלימה, על הרצון להכיר את עולמי.
        3/10/08 17:48:
      הגעתי לכאן דרך גוגל. זה עתה גמרתי לקרוא את הספר על אהבה וחושך ואהבתי אותו מאוד. פשוט חבל שהוא נגמר, אז הלכתי לחפש עוד וגוגל שלך אותי לכאן. כאן התוודעתי לסיפור חיים שלך. אקרא לאט לאט ואתוודע לעולם שלך. שמחה להכיר אותך. הלימה
        25/8/08 11:48:

      לעונג הוא לי.

      אני חיי בתקופה של צמצום...

      :-)

        22/8/08 13:47:

       אייל, תודה לך. כתבת קצר ומרוכז :-)

       

      אורלי, קוויתי מאוד שתגיעי לפה, ומשאלתי התמלאה עד מהרה.

      עכשיו את אכן מבינה לעומק את מה שכתבתי אצלך.

      עוד נדבר. נדבר עוד.

       

        22/8/08 08:35:


      דליה,

      קראתי בעיניים קרועות. המילים שכתבת לי אצלי, לנחמי, מקבלות משמעות חדשה. תודה עליהן.

      עוד נדבר. נדבר עוד. אני מקווה.

        22/8/08 03:20:
      תודה, על האומץ וההזדמנות שאת מעניקה
        10/8/08 11:35:

      שלום מיקי,

       

      אני מתרגשת כל פעם מחדש מהתגובות שאני מקבלת.

      כפי שכבר כתבתי בעבר: מילים שיוצאות מהלב נכנסות אל הלב.

      אני זוכרת איך סיימתי לקרוא את את ספרו של עוז, ומייד התיישבתי לכתוב. הכול נבע ממני בשטף רב. ב-21 ביולי 2002 שלחתי לו את מכתבי, ותשובתו הגיעה ב-28 ביולי - בדיוק שבוע לאחר מכן. הוא כתב לי בכתב יד על עמוד מלא. לא היה גבול לאושרי. אח"כ התכתבנו פעמיים נוספות, והוא היה האחרון שכתב וסגר מעגל. 

      תודה לך, מיקי, וחיבוק שלוח אלייך ממני בחזרה.

        10/8/08 10:49:

      שלום דליה

      שום דבר לא מקרי וכנראה ההוא או ההיא שם למעלה מחייכים באירוניה.

      הגעתי לכאן "במקרה" וקראתי ונשאבתי.

      המון דברים משותפים...ובעיקר ענין בריאות הנפש, ירושלים, עמוס עוז.

      לא ארחיב כאן מלבד ההתרגשות העזה שעוררת בי.

      כיצד ניתן לכתוב לך ב*פרטי* יותר ?

      שולחת חיבוק

      מיקיחיוך

        6/8/08 23:13:

      מצדה יקרה,

      שמחתי לקרוא את תגובתך החמה, הרגישה והנבונה.

      כמו שאמרה חמוטל: את מקסימה.

      שלך בתודה ובהערכה,

      דליה

        6/8/08 21:59:

      דליה,

      מכתבך לעמוס עוז ריגש אותי מאוד. הכנות, הפתיחות, אומץ הלב והמחשבה. עומק התובנות, המודעות והרגשות.

      את כותבת נפלא.

      הטראומה והאסון , מראה הזוועה אליו נחשפת - אינני יכולה לשער כיצד ילדה קטנה יכולה להתמודד עם מראה כזה - למעט הדחקה, הרחקה, חיוך, צורת התנהגות קיצונית (דברנות-היתר שהזכרת).

      אני שמחה שפרסמת את המכתב. בדברך בפומבי ללא חשש, את מתחזקת ומחזקת, נוטעת כוחות באנשים אחרים לשבור מחסומי בושה מיותרים ומעכבים, ולהפנות את האנרגיות ליצירה ולאהבה.

      תודה לך.

       

       

        30/7/08 13:07:
      אוהבת אותך, גל. תודה!
        30/7/08 01:17:


      הדיון ביניכם, דליה ואהוד, מרתק

      גם ההפניות שלך אהוד - תודה

      .

      נושא ההעברה הבין דורית מדהים. הניצולים לא דיברו בין השאר מרצון לא להעביר לילדיהם את הזוועות, להתחיל חיים חדשים בלי "לזהמם". והדברים בכ"ז עברו, ולא רק במשפחות ניצולי שואה, זו תופעה המתרחשת בקבוצות שחוו טראומות שונות. מענין אם זה קיים גם בקרב מגורשי הנכבה, כשהטראומה קצרה יותר וחריפה פחות.

      .

      בתור דור שני גאה אעיד כי המאפיינים שזוהו כקשיים בהיפרדות ובניית הסוביקט הנפרד / הייחוד (separation-individuation), כנטייה מוגברת לחרדות לדכאונות ולתופעות פסיכוסומטיות קיימות אצלי ואצל כל סובבי בני הדור השני הרבים, ויש עוד כמה מאפיינים.

      דוגמא - עו"ד שלי סיפר לי שבכל בוקר הוא לוקח את שתי בנותיו לגן ולביה"ס - לאחר שהן יורדות מהרכב הוא מרגיש שלעולם לא יראה אותן שוב ובוכה בכי תמרורים 3/4 שעה, כל יום! ואז הוא מנגב את הפנים והולך למשרד בתחושת אבדון מוחלט. ואם זה לא דור שני.. מה זה כן?

      .

      אישית, הייתי הזכרון של סבתי שמעולם לא הזכירה דבר על השואה ועל משפחתה הענקית שלא נותר ממנה איש (מלבדה), חוץ מבשעות בהן ישבתי לצידה והתבוננתי איך היא מציירת בקדחתנות. אז היתה מספרת לי, ורק לי (והייתי ממש קטנה), על אחיה הספורטאים שלקחו אותם ועל אימה ועל כל החיים הנעלמים שם ב"יורופה".

      גם סבי שתק, כל הנושא היה מחוץ לתחום.

      סבתי שכל חייה השכיחה את החרדות בהרחקה רגשית של קרוביה ובפעילות קדחתנית פיתחה לעצמה אלצהיימר שהיה השתלטות של מנגנון ההשכחה שאימצה לעצמה כל החיים. אלצהיימר על בסיס חרדה רווח מאד בקרב ניצולים, אגב.

      .

      גם האיש אותו אני מנסה לפענח בספרי שאני מעלה ממנו קרעים - יופי בנזוגי שהתאבד - הוא בעצם קורבן מאוחר של השואה. הוא היה דור שני (כבד) שגדל אצל אם שותקת וחסרת רצון לחיות לאחר שאיבדה את כל משפחתה שהתאבדה כשהיה נער וחזר על מעשיה לאחר שנים רבות של דכאון סמוי ללא מוצא. 

      .

      מה שנותר לנו זה לכתוב, לשחרר ולבטא את כאבנו

      בהצלחה

       

        10/7/08 16:04:

      צטט: ehudamir 2008-07-10 15:50:46

      צטט: ד ל י ה 2008-07-10 10:02:34


      שמעתי את הביטוי "נשימתו נעתקה"... קריצה

       

       

      את יודעת, אני עורך לשוני. ערכתי כבר לא מעט ספרים (טוב, זה עניין יחסי - כעשרה). אין לי תעודה. אני הסטוריון בכלל, בהכשרתי.

      מכל מלמדי השכלתי? לא בטוח. ממך - תמיד.

      אהוד

      אהוד, אתה אדם כלבבי. תודה לך!

      דליה

       

        10/7/08 15:50:

      צטט: ד ל י ה 2008-07-10 10:02:34


      שמעתי את הביטוי "נשימתו נעתקה"... קריצה

       

       

      את יודעת, אני עורך לשוני. ערכתי כבר לא מעט ספרים (טוב, זה עניין יחסי - כעשרה). אין לי תעודה. אני הסטוריון בכלל, בהכשרתי.

      מכל מלמדי השכלתי? לא בטוח. ממך - תמיד.

      אהוד

        10/7/08 10:02:

      שמעתי את הביטוי "נשימתו נעתקה"... קריצה
        9/7/08 22:56:

      צטט: ד ל י ה 2008-07-07 15:25:07

      הידעת שיש לה תואר שני בפסיכולוגיה?

      מכל מקום, אהוד חביבי, ביני לבינך אין מחלוקת.

      תודה על התגובה.

       

      שמעת על הביטוי "נשימתו נעצרה"?

      זה מה שקרה לי כרגע, כשקראתי שיש לה תואר שני בפסיכולוגיה.

      פעם ראשונה בחיי שאני מבין את הביטוי הזה. פשוטו כמשמעו.

      וגם הייתי באמצע ביס, אז כמעט נחנקתי, אגב.

      ואם לחזור לעשתונותי - אז מה היא עושה עם התואר הזה, למען השם?!

      לפחות את באותו צד של המתרס שבו נמצא גם אני. השבח לאל.

        7/7/08 15:25:

      הידעת שיש לה תואר שני בפסיכולוגיה?

      מכל מקום, אהוד חביבי, ביני לבינך אין מחלוקת.

      תודה על התגובה.

        7/7/08 14:36:


      זהו זה!

      (אהוד מטיח אגרופו בשולחן באופן מטפורי לחלוטין)

      היא לא פסיכולוגית! היא הסטוריונית!

      אין לה מושג!

      אני אוהב אותה, אולי מעריץ אותה, לא יודע, אבל בתחום הזה היא כל כך טועה. וחבל שהרבה מהרצאותיה היא פותחת בכך. כי בזאת היא גם מטעה.

      ו-כן, דיברתי איתה לא פעם, ותמיד היא ברוגע ובנועם הליכות.

      ולגבי תסמונת דור שני, הנה לינק למאמר ישן שלי, שבחלקו דן בכך:

       

      http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=3086&MenuID=719

       

      ועוד באותו נושא, אם כי בעקיפין:

       

      http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=5379&MenuID=735&ThreadID=1014018

       

        3/7/08 20:54:

      צטט: ehudamir 2008-07-02 22:19:43

      אני מקווה שאת יודעת שפרופ' חנה יבלונקה, עם כל ההערכה של כולנו אליה, סבורה בלהט שאין דבר כזה, תסמונת הדור השני.

      אני לא מאמין שאני כותב את זה, אני לא מאמין שדווקא היא, כחוקרת רבת זכויות, סבורה כך, אבל שמאתי אותה אומרת זאת יותר מפעם אחת.

      והיא בוודאי מודעת לכובד הנושא, המועלה הן כאן, בכתיבתך, והן בעשרות על עשרות סיפורים דומים וצובטים.

      חידה היא לי.

      נפגשתי היום עם פרופ' חנה יבלונקה, וכמו שהבטחתי לך שאלתי אותה בעניין הנ"ל. והנה תשובתה (המפתיעה):

       

      "לא רק שאני לא מאמינה במושג  'דור שני לשואה', אני לא מאמינה גם ב'דור ראשון'. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, כולל אישיותו המיוחדת לו וקורות חייו המיוחדים לו. אי אפשר להשוות בין אנשים שונים. לי למשל הייתה ילדות שמחה ומאושרת, עם הרבה צחוקים והומור". כך אמרה חנה.

       

      אמה, ויולה טורק,  ניצולת השואה, היא בת למעלה מ-90, ועדיין חדה וחיונית. לפני שנים הייתה הרופאה המחוזית באזור הדרום מטעם משרד הבריאות, והייתה ממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. כלומר, אמה קורצה מחומר חזק במיוחד. הלוואי על כולנו. 

      לי יש דעה משלי - שונה מזאת של חנה. יש כאמור מחקרים לא מעטים המבססים דפוסים נפשיים מסוימים המייחדים הן את הניצולים והן את בני הדור השני. אנשים חזקים באופן מיוחד אולי אינם נכללים בעניין זה.

        2/7/08 22:58:

      צטט: ehudamir 2008-07-02 22:39:01


      דליה -

      המשפט הכי מעצבן במכתבך אל עמוס עוז הוא זה:

       

      "המכתב הזה, שאורכו מתחיל להוות פגיעה בטעם הטוב". בדיוק להפך. הקיצור שלך הוא שהעציב אותי. כי זה ספר שיש לטבוע בתוכו.

       

      את לא מבינה שמכתבך הוא ספר שעוד לא נולד, וחבל שעוד לא נולד? שמכתבך הוא מאותן יצירות - וסליחה אם אני מתייחס לדברים שנכתבו בדם ליבך כאל "יצירה", אבל המכתב ראוי לכך, על דיוקו, עדינותו וחודרניותו - מכתבך הוא מאותן יצירות שאדם שותה לאט לאט, מקווה שלא תיגמרנה, מתעכב על כל תג - כמו שכתבת על אופן קריאתך ב"סיפור על אהבה וחושך"?

       

      את מעין מוקד ארכימדי של רגשות לכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה בני דור שני שלא יודעים עדיין עד כמה עמוקה הפגיעה בהם, כל כך הרבה אנשים שאפילו לא יודעים שהם פגועים, ותוהים באפלה לאיזה גורם יש לייחס הרבה כשלים שלהם, בעיות, מועקות חסרות שם. 

      שוב, תודה. גיליתי את תגובותיך אחת-אחת...

      ולא היה צורך להתנצל: "וסליחה אם אני מתייחס לדברים שנכתבו בדם ליבך כאל 'יצירה'". איני מצטנעת, כי גם אני חושבת שזו יצירה. לא ידעתי זאת עד שאמרו  לי כך אנשים רבים. המכתב נכתב לפני שש שנים, והתפרסם בכמה אתרים. חוץ ממכתביו של עמוס עוז עצמו קיבלתי אינספור תגובות (ושלך בתוכן) שיצרו עבורי תהליך תרפויטי ואף הובילו לעיבוד אינטגרטיבי של הטראומה ההיא.

        2/7/08 22:51:

      צטט: ehudamir 2008-07-02 22:41:09


      אה, כן:

      ואת זה כתבתי עוד לפני שהגעתי למכתבך השני. דבר טוב, יצירה איכותית, לא שואבים אל תוכך בחטף, אלא מתאפקים, מתמשמעים (מלשון משמעת), מתעכבים כדי להאריך את החוויה.

      תודה על התגובות, אהוד. :-)

       

        2/7/08 22:49:

      עם כל הכבוד לבני הדור השני כולם, הסיפור שלי לא מייצג בכלל. כמה מבני הדור השני, לדעתך, ראו במו עיניהם בילדותם את אחד מהוריהם תוקע לעצמו כדור בראש?

       

      אבל כן, יש השפעות על בני הדור השני. אפשר לקרוא על כך מעט כאן.

       

      אכן שמתי לב בשיחותיי עם חנה שהיא הביעה הסתייגות מהמושג הזה. מחר אפגש איתה בכנס בבית התפוצות, ואבקש ממנה להסביר לי מדוע היא נרתעת מהמושג הזה. אכתוב פה מחר בערב את תשובתה.

       

        2/7/08 22:41:


      אה, כן:

      ואת זה כתבתי עוד לפני שהגעתי למכתבך השני. דבר טוב, יצירה איכותית, לא שואבים אל תוכך בחטף, אלא מתאפקים, מתמשמעים (מלשון משמעת), מתעכבים כדי להאריך את החוויה.

        2/7/08 22:39:


      דליה -

      המשפט הכי מעצבן במכתבך אל עמוס עוז הוא זה:

       

      "המכתב הזה, שאורכו מתחיל להוות פגיעה בטעם הטוב". בדיוק להפך. הקיצור שלך הוא שהעציב אותי. כי זה ספר שיש לטבוע בתוכו.

       

      את לא מבינה שמכתבך הוא ספר שעוד לא נולד, וחבל שעוד לא נולד? שמכתבך הוא מאותן יצירות - וסליחה אם אני מתייחס לדברים שנכתבו בדם ליבך כאל "יצירה", אבל המכתב ראוי לכך, על דיוקו, עדינותו וחודרניותו - מכתבך הוא מאותן יצירות שאדם שותה לאט לאט, מקווה שלא תיגמרנה, מתעכב על כל תג - כמו שכתבת על אופן קריאתך ב"סיפור על אהבה וחושך"?

       

      את מעין מוקד ארכימדי של רגשות לכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה בני דור שני שלא יודעים עדיין עד כמה עמוקה הפגיעה בהם, כל כך הרבה אנשים שאפילו לא יודעים שהם פגועים, ותוהים באפלה לאיזה גורם יש לייחס הרבה כשלים שלהם, בעיות, מועקות חסרות שם. 

        2/7/08 22:19:

      צטט: ד ל י ה 2008-04-26 19:20:49

      שוב תודה. משמח אותי שסיפקתי חומר למחשבה...

       

      את יודעת, רק בשנים האחרונות נודע לי "כל הסיפור על הסלידה של הסביבה והבושה להיות דור שני..."

      נראה שהעניין הזה לפחות נחסך ממני בזכות העובדה שמגיל 10 נותרתי עם אימא שהיא תימנייה "אסלית" (וכמובן עם אחי היקר אילן).  "הסלידה של הסביבה והבושה להיות דור שני" -  העניין הזה מקומם אותי מאוד.

       

       


      ביום חמישי הקרוב אשתתף בעצרת השנתית לזכר יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. קטעים מספרו של אבי ז"ל - "מגיא ההריגה לשער הגיא" - יומחזו, ושירו של אחי, אילן וירצברג - "כולנו זקוקים לחסד" ינוגן ברקע. בימים אלה יצא אלבום בהוצאת "יד ושם" לרגל 60 שנות המדינה על הניצולים ביום שאחרי ועל תרומתם לבניין המדינה. אבי ז"ל הוא אחד מארבעה ניצולים שסיפורם האישי מפורט שם לצד הסיפור הכללי, ויש גם תמונות.

       


      לפני חודשיים חתמתי על חוזה עם הוצאת כרמל להוצאתו מחדש של ספרו של אבי, ובו פתח דבר ואחרית דבר שהוספתי (אחרית הדבר היא עיבוד מקוצר של שני המכתבים הנ"ל גם יחד). ישולבו גם תמונות שלא היו בעותק המקורי שיצא ב-67' בהוצאת מסדה. באיחור של 40 שנה אולי יתפוס אבי את המקום הראוי לו. מאז שנות השמונים נלמד ספרו במוסדות להשכלה גבוהה. שני חוקרים עסקו בו במיוחד: פרופ' חנה יבלונקה וד"ר אביהו רונן.

       

       

      צטט: רק שלומית 2008-04-26 18:53:17

      ועכשיו קראתי את השני.

      (הייתי צריכה זמן קצת עם עצמי אחרי הראשון....) 

      אבא שלך הקדים את זמנו, ללא ספק.

      והמון מחשבון התעוררו בי.

      וחשבתי כמה בת מזל הייתי שאמא שלי הצליחה לחיות כשהיא חיה אחרי התופת.

      עם כל המוזרויות שלה.

      וכל הסיפור על הסלידה של הסביבה והבושה להיות "דור שני"...

      קצרה היריעה....

       

      ולמרות כל הסיפורים, רק בשנים האחרונות גיליתי כמה אמיתות קשות אמי חסכה מאיתנו. (או ממני?)

      ואבא שלי שיבדל לחיים ארוכים, גרמת לי לחשוב גם עליו כשכתבת...

      "האמת האוניברסלית, הבסיסית והגלויה, היא שבלא התאמה גם האנשים המצוינים ביותר לא יוכלו לחיות יחד" וכמה כוח ריפוי יש במשפט הזה.. ברשותך אקח אותו גם לחיים הפרטיים שלי...

       

       

      השארת אותי עם הרבה חומר למחשבה.........

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      אני מקווה שאת יודעת שפרופ' חנה יבלונקה, עם כל ההערכה של כולנו אליה, סבורה בלהט שאין דבר כזה, תסמונת הדור השני.

      אני לא מאמין שאני כותב את זה, אני לא מאמין שדווקא היא, כחוקרת רבת זכויות, סבורה כך, אבל שמאתי אותה אומרת זאת יותר מפעם אחת.

      והיא בוודאי מודעת לכובד הנושא, המועלה הן כאן, בכתיבתך, והן בעשרות על עשרות סיפורים דומים וצובטים.

      חידה היא לי.

        25/6/08 15:01:

       

      צטט: המיתולוגית 2008-06-25 10:20:46

      דל-יה,

      תודה.

      תודה לך, מיתו יקרה.

        25/6/08 10:20:

      דל-יה,

      תודה.

        19/6/08 18:13:

      ההתמודדות המוצלחת התאפשרה בזכות צביאל. אהבתו הצמיחה בי את הכוחות לרפא את עצמי. כשמו (רופא) כן הוא.

      תודה רבה, דרור, על תגובתך החמה.

      שלך,

      דליה

        19/6/08 15:48:

      דליה יקרה,

       

      גם אני אהבתי את ספרו של עמוס עוז, 'סיפור על אהבה וחושך', יותר מאשר את ספריו האחרים, משום שבספר הזה הוא סיפר את סיפור חייו בכנות מרגשת, השונה כל כך משפת הכתיבה שלו בספריו האחרים (שגם אותם אהבתי פעם).

       

      קראתי את המכתב שלך אודות אביך, והצטמררתי, ואני משער שעוד ימים רבים אשא אתי את הדברים שכתבת.

       

      אני מלא השתאות על האופן בו את מתמודדת עם הדברים, ועם כוחות הריפוי-העצמי שלך, ומאחל לך שלווה גדולה.

       

      שלך,

       

      דרור

       

        18/6/08 08:47:

      נורית, הרווח הכי גדול שלי ככותבת הוא תגובות רגישות וחמות כשלך. תודה רבה.

      אני מחבקת אותך בחזרה (ואחרי שנפגשנו זה קל יותר מחייך)

        18/6/08 06:56:

       

      דליה,

       

      הגעתי לקפה הרבה אחרי שכתבת את הפוסט הזה ועכשיו יצא לי לקרוא אותו ואת שני מכתבייך לעמוס עוז.

       

      היה לי מאד משמעותי לקרוא את המכתבים ולהיות איתך. מאד התרגשתי מהאומץ לספר ולדבר ומהשיתוף. מבינה עכשיו יותר את הרגישות בתגובה שלך כשקראת על הספר שלי. מרגישה צורך גם אני בתורי לחבק אותך.

       

      מעריכה מאד את כתיבתך המרתקת ואת האופן שבו תיארת את הבלתי ניתן לתיאור.  

       

      אחד הדברים שעוררו את תשומת ליבי  כשהבנתי שעמוס עוז הגיב לשני מכתבייך בחום, היה הפער בין התגובה שלו לזו של אלי ויזל. 

       

      המבט הישיר לתוך החיים, קשים ככל שיהיו מעורר אצלי המון הערכה והתרגשות. אוהבת מאד את הכנות  ואת היושרה שלך.

       

      תודה.   

       

      נורית

        26/4/08 19:36:

      עכשיו עדכנתי את פוסט ההמשך: http://cafe.themarker.com/view.php?t=277737

        26/4/08 19:20:

      שוב תודה. משמח אותי שסיפקתי חומר למחשבה...

       

      את יודעת, רק בשנים האחרונות נודע לי "כל הסיפור על הסלידה של הסביבה והבושה להיות דור שני..."

      נראה שהעניין הזה לפחות נחסך ממני בזכות העובדה שמגיל 10 נותרתי עם אימא שהיא תימנייה "אסלית" (וכמובן עם אחי היקר אילן).  "הסלידה של הסביבה והבושה להיות דור שני" -  העניין הזה מקומם אותי מאוד.

       

       


      ביום חמישי הקרוב אשתתף בעצרת השנתית לזכר יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. קטעים מספרו של אבי ז"ל - "מגיא ההריגה לשער הגיא" - יומחזו, ושירו של אחי, אילן וירצברג - "כולנו זקוקים לחסד" ינוגן ברקע. בימים אלה יצא אלבום בהוצאת "יד ושם" לרגל 60 שנות המדינה על הניצולים ביום שאחרי ועל תרומתם לבניין המדינה. אבי ז"ל הוא אחד מארבעה ניצולים שסיפורם האישי מפורט שם לצד הסיפור הכללי, ויש גם תמונות.

       


      לפני חודשיים חתמתי על חוזה עם הוצאת כרמל להוצאתו מחדש של ספרו של אבי, ובו פתח דבר ואחרית דבר שהוספתי (אחרית הדבר היא עיבוד מקוצר של שני המכתבים הנ"ל גם יחד). ישולבו גם תמונות שלא היו בעותק המקורי שיצא ב-67' בהוצאת מסדה. באיחור של 40 שנה אולי יתפוס אבי את המקום הראוי לו. מאז שנות השמונים נלמד ספרו במוסדות להשכלה גבוהה. שני חוקרים עסקו בו במיוחד: פרופ' חנה יבלונקה וד"ר אביהו רונן.

       

       

      צטט: רק שלומית 2008-04-26 18:53:17

      ועכשיו קראתי את השני.

      (הייתי צריכה זמן קצת עם עצמי אחרי הראשון....) 

      אבא שלך הקדים את זמנו, ללא ספק.

      והמון מחשבון התעוררו בי.

      וחשבתי כמה בת מזל הייתי שאמא שלי הצליחה לחיות כשהיא חיה אחרי התופת.

      עם כל המוזרויות שלה.

      וכל הסיפור על הסלידה של הסביבה והבושה להיות "דור שני"...

      קצרה היריעה....

       

      ולמרות כל הסיפורים, רק בשנים האחרונות גיליתי כמה אמיתות קשות אמי חסכה מאיתנו. (או ממני?)

      ואבא שלי שיבדל לחיים ארוכים, גרמת לי לחשוב גם עליו כשכתבת...

      "האמת האוניברסלית, הבסיסית והגלויה, היא שבלא התאמה גם האנשים המצוינים ביותר לא יוכלו לחיות יחד" וכמה כוח ריפוי יש במשפט הזה.. ברשותך אקח אותו גם לחיים הפרטיים שלי...

       

       

      השארת אותי עם הרבה חומר למחשבה.........

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

        26/4/08 18:53:

      ועכשיו קראתי את השני.

      (הייתי צריכה זמן קצת עם עצמי אחרי הראשון....) 

      אבא שלך הקדים את זמנו, ללא ספק.

      והמון מחשבון התעוררו בי.

      וחשבתי כמה בת מזל הייתי שאמא שלי הצליחה לחיות כשהיא חיה אחרי התופת.

      עם כל המוזרויות שלה.

      וכל הסיפור על הסלידה של הסביבה והבושה להיות "דור שני"...

      קצרה היריעה....

       

      ולמרות כל הסיפורים, רק בשנים האחרונות גיליתי כמה אמיתות קשות אמי חסכה מאיתנו. (או ממני?)

      ואבא שלי שיבדל לחיים ארוכים, גרמת לי לחשוב גם עליו כשכתבת...

      "האמת האוניברסלית, הבסיסית והגלויה, היא שבלא התאמה גם האנשים המצוינים ביותר לא יוכלו לחיות יחד" וכמה כוח ריפוי יש במשפט הזה.. ברשותך אקח אותו גם לחיים הפרטיים שלי...

       

       

      השארת אותי עם הרבה חומר למחשבה.........

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

        26/4/08 18:47:

       

      צטט: רק שלומית 2008-04-26 18:01:03

       

      קראתי את המכתב הראשון, קראתי בהתחלה בעיניין ואחר כך בבכי.

      הרבה דמעות.

      כל כך הרבה השקה אל הסיפור האישי שלי.

      גם אני גדלתי עם אם ששרדה את התופת.

      יש ילדים שגדלים על כיפה אדומה ועליזה בארץ הפלאות.. אני גדלתי על סיפורים מהגטו ועל סיפורים ממחנה ההשמדה מיידנק.

      מינקות.

      וגם המשפחה שלי חוותה התאבדות. בעלה של אחותי. וגם לה נשארו 3 ילדים קטנים..

      אז קראתי ובכיתי, קראתי ובכיתי. ובכיתי ובכיתי.

       

      ואני לא יודעת בדיוק מה לומר לך... אבל הכתיבה, כמו שאת חוזרת ומדגישה, משחררת...

       

      ואני חייבת להצטרף לעולילית. כי לא רציתי להיות פה לבד עם עצמי בתגובה שלי....

      היא צודקת את יודעת. החיוך הזה. להראות שהכל בסדר. הכל בשליטה.

      נדמה לי שזה סוג של התמודדות.

      זה גם היה אצל אמא שלי. לא לחשוף בוקה ומבולקה פנימית... אולי גם התכחשות לעוצמת הכאב שחווים כדי להימנע מלחוש את הכאב לכל עמקו.

      לחרדתי אני מזהה את שיטת ההתמודדות הזו גם אצל בתי הקטנה.

      (צורת התמודדות גנטית עם קושי?)בתי הקטנה נולדה 8 שנים לאחר מות אמי.

      וכבר בילדותה המוקדמת, כשהייתה חולה עם 40 מעלות חום - חייכה. ועד היום,

      כשהיא חוזרת מבית ספר עם חיוך מסוים, אני מייד יודעת שקרה משהו שעשה לה רע...

       

      וגם לסיום אני רוצה להצטרף לעולילית.. אז הדגשתי את דבריה.

       

       

      שולחת לך חיבוק וירטואלי....

       

      צטט: עולילית 2008-04-22 18:11:48

      לא אומר דבר על האירוע הטראומטי, כי את מכירה אותו טוב מכולם. גם לא אומר דבר על השתיקות שבבית, ונדמה לי שהן נחלתם של בני הדור השני לניצולי השואה. ככזאת, בקרתי, דרך מכתבך הראשון, בבית הורייך ומצאתי שם את השקט המחריד של בית הורי (בעיקר בזמן האוכל).

       

      לגבי החיוך שלך, אולי ניסית להראות (לכולם ולעצמך) שהכל כשורה. שעסקים כרגיל, כי היית חייבת להיות ההורה המגונן, להיות בשליטה מתמדת, משהו בלתי אפשרי לילדה בת 10. היפוך תפקידים זה של נושאי החותם (ורדי דינה, הוצ' כתר) חיבל ומחבל בהתפתחות תקינה של כל ילד, שאמור להצדיק את ההישרדות הבלתי נתפסת של הוריו.

       

      במכתבך, נתת לי המון תקווה ואמונה ברוח האנושית שמוצאת דרכים משלה להתמודד, להילחם, להיאבק, להיכשל ובעיקר- לנצח. והניצחון הוא בפיוס עם עצמך ועם העולם.

      תבורכי. 

       

       

      שלומית היקרה, תודה על החיבוק הנעים, ומחבקת בחזרה.

      כשכתבתי את המכתב בשעתו, חשבתי שחיי היו חריגים ומשונים, ואני עדיין מופתעת לגלות שיש סיפורים דומים לזה שלי, ושהדברים שכתבתי מעוררים הזדהות והתחבּרות.

      הגדרת באופן כה מדויק את תפקידו של החיוך ההוא:

      "לא לחשוף בוקה ומבולקה פנימית... אולי גם התכחשות לעוצמת הכאב שחווים כדי להימנע מלחוש את הכאב לכל עמקו".

       

      את זוכרת אולי שהגבתי על הסיפור של בתך ושלך. כתבתי לך:

       

       וירצי 14/4/08 23:38:
      סיפורים כשלך מפיחים אוויר חד וצלול במפרשים.

      בתך היא ווינרית! וגם את.

      תודה על השיתוף.

       

      גם אני ניסיתי לנצח עם הקלפים הגרועים שקיבלתי, ואני שמחה שגם הסיפור שלי מפיח תקווה ואמונה.

        26/4/08 18:01:

       

      קראתי את המכתב הראשון, קראתי בהתחלה בעיניין ואחר כך בבכי.

      הרבה דמעות.

      כל כך הרבה השקה אל הסיפור האישי שלי.

      גם אני גדלתי עם אם ששרדה את התופת.

      יש ילדים שגדלים על כיפה אדומה ועליזה בארץ הפלאות.. אני גדלתי על סיפורים מהגטו ועל סיפורים ממחנה ההשמדה מיידנק.

      מינקות.

      וגם המשפחה שלי חוותה התאבדות. בעלה של אחותי. וגם לה נשארו 3 ילדים קטנים..

      אז קראתי ובכיתי, קראתי ובכיתי. ובכיתי ובכיתי.

       

      ואני לא יודעת בדיוק מה לומר לך... אבל הכתיבה, כמו שאת חוזרת ומדגישה, משחררת...

       

      ואני חייבת להצטרף לעולילית. כי לא רציתי להיות פה לבד עם עצמי בתגובה שלי....

      היא צודקת את יודעת. החיוך הזה. להראות שהכל בסדר. הכל בשליטה.

      נדמה לי שזה סוג של התמודדות.

      זה גם היה אצל אמא שלי. לא לחשוף בוקה ומבולקה פנימית... אולי גם התכחשות לעוצמת הכאב שחווים כדי להימנע מלחוש את הכאב לכל עמקו.

      לחרדתי אני מזהה את שיטת ההתמודדות הזו גם אצל בתי הקטנה.

      (צורת התמודדות גנטית עם קושי?)בתי הקטנה נולדה 8 שנים לאחר מות אמי.

      וכבר בילדותה המוקדמת, כשהייתה חולה עם 40 מעלות חום - חייכה. ועד היום,

      כשהיא חוזרת מבית ספר עם חיוך מסוים, אני מייד יודעת שקרה משהו שעשה לה רע...

       

      וגם לסיום אני רוצה להצטרף לעולילית.. אז הדגשתי את דבריה.

       

       

      שולחת לך חיבוק וירטואלי....

       

      צטט: עולילית 2008-04-22 18:11:48

      לא אומר דבר על האירוע הטראומטי, כי את מכירה אותו טוב מכולם. גם לא אומר דבר על השתיקות שבבית, ונדמה לי שהן נחלתם של בני הדור השני לניצולי השואה. ככזאת, בקרתי, דרך מכתבך הראשון, בבית הורייך ומצאתי שם את השקט המחריד של בית הורי (בעיקר בזמן האוכל).

       

      לגבי החיוך שלך, אולי ניסית להראות (לכולם ולעצמך) שהכל כשורה. שעסקים כרגיל, כי היית חייבת להיות ההורה המגונן, להיות בשליטה מתמדת, משהו בלתי אפשרי לילדה בת 10. היפוך תפקידים זה של נושאי החותם (ורדי דינה, הוצ' כתר) חיבל ומחבל בהתפתחות תקינה של כל ילד, שאמור להצדיק את ההישרדות הבלתי נתפסת של הוריו.

       

      במכתבך, נתת לי המון תקווה ואמונה ברוח האנושית שמוצאת דרכים משלה להתמודד, להילחם, להיאבק, להיכשל ובעיקר- לנצח. והניצחון הוא בפיוס עם עצמך ועם העולם.

      תבורכי. 

       

       

        22/4/08 21:34:

      תודה רבה, עולילית יקרה, על תגובתך הרגישה והחודרת ברוב תבונה והבנה. תגובות כשלך חוזרות ומוכיחות לי שעשיתי  טוב בכך ששיתפתי אחרים בחוויותיי האישיות הכאובות.

      צטט: עולילית 2008-04-22 18:11:48

      לא אומר דבר על האירוע הטראומטי, כי את מכירה אותו טוב מכולם. גם לא אומר דבר על השתיקות שבבית, ונדמה לי שהן נחלתם של בני הדור השני לניצולי השואה. ככזאת, בקרתי, דרך מכתבך הראשון, בבית הורייך ומצאתי שם את השקט המחריד של בית הורי (בעיקר בזמן האוכל).

       

      לגבי החיוך שלך, אולי ניסית להראות (לכולם ולעצמך) שהכל כשורה. שעסקים כרגיל, כי היית חייבת להיות ההורה המגונן, להיות בשליטה מתמדת, משהו בלתי אפשרי לילדה בת 10. היפוך תפקידים זה של נושאי החותם (ורדי דינה, הוצ' כתר) חיבל ומחבל בהתפתחות תקינה של כל ילד, שאמור להצדיק את ההישרדות הבלתי נתפסת של הוריו.

       

      במכתבך, נתת לי המון תקווה ואמונה ברוח האנושית שמוצאת דרכים משלה להתמודד, להילחם, להיאבק, להיכשל ובעיקר- לנצח. והניצחון הוא בפיוס עם עצמך ועם העולם.

      תבורכי. 

       

        22/4/08 21:14:

       

      צטט: עולילית 2008-04-22 18:11:48

      לא אומר דבר על האירוע הטראומטי, כי את מכירה אותו טוב מכולם. גם לא אומר דבר על השתיקות שבבית, ונדמה לי שהן נחלתם של בני הדור השני לניצולי השואה. ככזאת, בקרתי, דרך מכתבך הראשון, בבית הורייך ומצאתי שם את השקט המחריד של בית הורי (בעיקר בזמן האוכל).

       

      לגבי החיוך שלך, אולי ניסית להראות (לכולם ולעצמך) שהכל כשורה. שעסקים כרגיל, כי היית חייבת להיות ההורה המגונן, להיות בשליטה מתמדת, משהו בלתי אפשרי לילדה בת 10. היפוך תפקידים זה של נושאי החותם (ורדי דינה, הוצ' כתר) חיבל ומחבל בהתפתחות תקינה של כל ילד, שאמור להצדיק את ההישרדות הבלתי נתפסת של הוריו.

       

      במכתבך, נתת לי המון תקווה ואמונה ברוח האנושית שמוצאת דרכים משלה להתמודד, להילחם, להיאבק, להיכשל ובעיקר- לנצח. והניצחון הוא בפיוס עם עצמך ועם העולם.

      תבורכי. 

      תגובה נהדרת, בקי.

      לא יכולתי שלא להחרות-להחזיק אחרייך.

       

      יעל

        22/4/08 18:11:

      לא אומר דבר על האירוע הטראומטי, כי את מכירה אותו טוב מכולם. גם לא אומר דבר על השתיקות שבבית, ונדמה לי שהן נחלתם של בני הדור השני לניצולי השואה. ככזאת, בקרתי, דרך מכתבך הראשון, בבית הורייך ומצאתי שם את השקט המחריד של בית הורי (בעיקר בזמן האוכל).

       

      לגבי החיוך שלך, אולי ניסית להראות (לכולם ולעצמך) שהכל כשורה. שעסקים כרגיל, כי היית חייבת להיות ההורה המגונן, להיות בשליטה מתמדת, משהו בלתי אפשרי לילדה בת 10. היפוך תפקידים זה של נושאי החותם (ורדי דינה, הוצ' כתר) חיבל ומחבל בהתפתחות תקינה של כל ילד, שאמור להצדיק את ההישרדות הבלתי נתפסת של הוריו.

       

      במכתבך, נתת לי המון תקווה ואמונה ברוח האנושית שמוצאת דרכים משלה להתמודד, להילחם, להיאבק, להיכשל ובעיקר- לנצח. והניצחון הוא בפיוס עם עצמך ועם העולם.

      תבורכי. 

        22/4/08 14:54:
      לרחל היקרה, כבר התכתבנו במסרים, אבל רציתי רק להודות לך על הבעת האהבה. את נדיבה ואמיתית. תודה.
        22/4/08 14:31:

      דליה יקרה,

      קראתי היום את מכתבייך, חזור וקרוא, קרוא וחזור.

      דמעותיי עדיין לא יבשו וגרוני נחנק.

      מה אומר לך דליה יקרה, אם הערכתי אותך קודם - עכשיו אני פשוט אוהבת אותך.

      רוצה לחבק אותך!

       

      תודה על השיתוף.

      תודה רבה!

        22/4/08 12:48:

      תודה, שולמית, על התגובה המפורטת והמעניינת.

      במידה מסוימת הזדהיתי עם דברייך. אמנם אי אפשר לומר שאני חוששת מעוצמות רגשיות, אבל בהחלט נשמרת לא להגיע לקצוות.

      בעבר לקחתי את שירו של אלתרמן, "שיר משמר" ("שמרי נפשך מן השורף, מן החותך, מן הסמוך כמו עפר כמו שמים...") כפשוטו. כלומר, מרוב שנשמרתי לנפשי, לא פתחתי את הדברים ולא התמודדתי איתם. המכתבים האלה שפרצו ממני כמעט בכוח גם פרצו לי דרך חדשה. גם בדרך הזאת אני נשמרת, אבל עכשיו קל לי יותר כשהסיפור מעובד כיצירה, ואף ספוג בקבלה, בתמיכה, בהערכה ובחום שאותם קיבלתי מקוראיי.

        22/4/08 12:10:

      שלום וירצ'י

       

      קראתי את שני המכתבים. שמחתי שטוב לך כעת. כעת אני גם מבינה את חשיבות הבשורה שאת מפיצה ( על פי תגובותיך אצלי) שיכול להיות אחרת, שאפשר לשנות ולהשתנות, בעבורך. גם אותי מנחה קו זה למרות שלא אחת אני מקטרת ומתלנוננת.

       

      מכתבך הראשון זיעזע אותי. עולה בדעתי שבמקרה זה נהגת כאביך בדברו על השואה. לא חסכת מאתנו פרטים. התמונה שתיארת נקלטה בראשי וכעת עלי לקלפה ממני. אני שומרת על עצמי. תיאור חיוכך ותחושת ההקלה שחווית לאחר מותו מזכירה לי את מה שהירגשתי עם מות יקירי. אני מתקשה לדבר על כך באופן ישיר, כמוך. נראה לי בבחירותיך את הולכת עד הסוף. כך אולי אפשר גם להסביר את המניות והדיכאונות. אני למדתי לפחד מעצמות רגשיות. מכתבך (הראשון) כבר הופנם בי. אנימקווה שזה לטובה. לאחרונה, מטעמי נוחות, נתתי לרגשותי לדהות. בעצם, מוטב כך, רגשות בצבעי פסטל.

       

      אולי כעת אקרא את הספר של עוז. כבר שכחתי שקניתי אותו. מאז שסיימתי תואר שני בספרות הפסקתי לקרוא. בעצם , בשנים האחרונות קראתי בעיקר מה שנחוץ ללימודים, למחקר. פתאום עלה בדעתי שבכך פעלתי בדומה למה שאני עושה לאחרונה, ביצירה שלי.

      צריך לדעת לקחת מרחק מן הסיפורים. אולי זה ייחודו של האמן השורד ואולי לא.

       

      שיהיה לך רק טוב.

      שולמית

        22/4/08 11:07:

       

      צטט: רנרט 2008-04-22 10:26:30

      אלוהים אדירים.כמה כאב-ובכל זאת,כמה כוחות שיש בך.גיבורה.

      כשאומרים לי שאני גיבורה עולים מתוכי לחשושים מסרסים:  "לו היו יודעים את האמת". אבל האמת פנים רבות לה, ויש בי כנראה שילוב של חוזק וחולשה, כמו בעצם בכל אחד מאיתנו. כיום חיי טובים למדי (טפו-טפו). תודה, איציק. נשיקה

        22/4/08 10:59:

       

      צטט: אלי כהן 2008-04-22 10:24:51

      דליה יקרה

      כתיבתך מרתקת, מרגשת ואמיצה.

      מעניין אותי תהליך הריפוי בחשיפה שכזו. יש לך הסבר לזה ?

      חשיפה כזו יוצרת תחושת קרבה גדולה איתך ואת זה אני מבין היטב.

      מאחל לך חיים טובים ומלאי נחת.

       

      אלי חביבי, שאלת שאלה גדולה מאוד. אי אפשר לענות עליה כלאחר יד. נתת לי רעיון לפוסט שאכתוב מתישהו, ובו אנסה להסביר כיצד גם לכתיבה הנ"ל ולתגובות שקיבלתי (ואני עדיין מקבלת מחייך) היה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה מפצעי העבר. תודה לך!

        22/4/08 10:26:
      אלוהים אדירים.כמה כאב-ובכל זאת,כמה כוחות שיש בך.גיבורה.
        22/4/08 10:24:

      דליה יקרה

      כתיבתך מרתקת, מרגשת ואמיצה.

      מעניין אותי תהליך הריפוי בחשיפה שכזו. יש לך הסבר לזה ?

      חשיפה כזו יוצרת תחושת קרבה גדולה איתך ואת זה אני מבין היטב.

      מאחל לך חיים טובים ומלאי נחת.

       

        22/4/08 08:41:

      הלכתי לישון באחת בלילה, והנה - לראשונה מאז הגעתי לכאן - המתינו לי בבוקר צרור תגובות מחממות לב.

      אז תודה לכם, אנשים יקרים: עדנה, תהילה, בת יוסף, סמדר, רונן ודניאל. אני לוקחת את דבריכם ושואפת אותם פנימה.

      אגב, הפוסט הזה "ישן". העליתי אותו בדצמבר 2007. אתמול רק הוספתי לו תמונה, וכך נתתי לו חיים חדשים.

      שוב תודה לכולכם על התמיכה והחיזוק והחיבוק.

        22/4/08 07:45:

      דליה יקרה

      רק חיבוק חם לחבק רציתי את הילדה- מבוגרת

      להיות עוד עוגן וירטואלי אבל אמיתי במידה

      תודה זו אינה מילה זה נסיון לתאר תחושה שאני חש לנוכח העובדה שכתבת ושיתפת

      תודה לחיים ולאלוהים לכוחם המופלא של הגלים המאיימים להטביע

      המאפשרים בשוך הסערה להגיע לחוף

      ולחניו של אילן אחיך לשירי יונה וולך מצמררים ונוגעים 

        22/4/08 07:26:

      כוכב והמון הערכה.

      ברכה והצלחה !

        22/4/08 07:20:

      דליה

      מתקשה להגיב, מאוד נסערת

      קראתי את מכתבך הראשון

      כל כך חשתי את המתרחש

      גרוני נלפת

      המבט הזה במראה..

      חשוב כל כך שכבר אז מצאת בך כוח

      להקים עצמך.

       

      תודה גדולה לך  

      אשוב

        22/4/08 06:55:

      איך לא הגעתי לזה קודם? מטלטל, מרגש, עורר בי מחשבות רבות על כוחו של ספר לגרום לשינוי ולצמיחה.

      קראתי את מכתביך ללא הפסקה. כתבת בכשרון רב ובאופן שהעביר אלי את חוסר האונים, הכאב והשבר. וגם את ההתמודדות והיכולת לעמוד ולומר "נא לכם" בחיוך מנצח.

      נהדרת את.

      את אשה מאד מרשימה

      והצמיחה האישית שלך לנוכח הנסיבות (אם כי לא בהכרח),

      עוררה בי גל של השתאות.

      תבורכי.

        22/4/08 01:36:

      דליה יקרה,

      קראתי את הפוסט ושני מכתבייך המדהימים לעמוס עוז בנשימה אחת.

      כואב, אמיתי, מרגש ונוגע עמוק.

      נפלאה כתיבתך.

      טוב שחשפת את הפצע לאור השמש.

      חיבוק ארוך וחם

        22/4/08 00:31:
      תודה, ולרי. המכתב השני קל יותר. מאחה את הקרוע ואפילו מפייס.
        22/4/08 00:18:

      סיימתי את המכתב הראשון.

      מקסים אינו ראוי למכתב הזה.

      חודר אותך וקורע אותך ומעמיד אותך במקום לראות ברור וצלול.

       

      אני צריכה מנוחה, בעיקר ללב. לחזור ולקרוא את השני.

      אחזור.

       

        21/4/08 23:43:
      תודה לך, דנה, על התגובה. תנשמי עמוק. מחייך
        21/4/08 23:34:

      קראתי עם נשימות מעטות

      את מכתבייך ואת סיפורך

       

      מרגש ועצוב מאוד.

      הכתיבה שלך יפה, עמוקה

      וחודרת

       

      תודה.

        21/4/08 23:24:

      חנה, ההשתחררות מנטל הסודות האלה פינתה הרבה אנרגיות שנותבו לצמיחה ולהתחזקות. תודה על התגובה ועל הבעת התמיכה.

       

        21/4/08 23:17:
      ושוב זו המדיה בה ניתן להמית סודות (או, ליתר דיוק, את נטל הסוד על נשמתנו, שמתייתר מעצם חשיפתו של הסוד) באור. טוב שעשית. חיזוק והרבה תמיכה, חנה.
        21/4/08 23:04:
      בלהה, תודה על תגובתך ועל ההפניה. כתבתי תגובה בפוסט שלך.
        21/4/08 22:53:
       

      דליה יקרה,

       

      נתקלתי היום בפוסט הזה שלך, כתיבתך הרשימה אותי

      והתרגשתי מאד!

      הזדעזעתי מהחוויה הנוראית שעברת כילדה קטנה

      ואת הצורך שלך להשגיח על אמך עד שהפכת להיות כאמא לה.

      שמחה לראות שהצלחת למרות הכל בחייך

      ושהגעת להשגים נכבדים.  

      לפני זמן מה כתבתי פוסט על נאום שנשא עמוס עוז בעת קבלת פרס על מפעל חיים בנוכחות מלך ספרד, חושבת שיעניין אותך אם עדיין לא נתקלת בכך.

       

      מאחלת לך רק טוב!

      בלהה

       

        21/4/08 18:41:

      יעל היקרה, היה טוב ונעים להתערסל בחיבוקך. תודה.

      דליה

      צטט: casiopea_s 2008-04-21 18:32:21

      דליה, התרגשתי ממך. מאוד.

      קראתי בעיון ובקפידה ודמעות זלגו.

      מכתבים נפלאים והלוואי שזה יפתח צוהר גדול ורחב ואור נגוהות יזרח. תמיד.

       

      חיבוק חם ואמיץ.

       

       

      יעל

       

        21/4/08 18:32:

      דליה, התרגשתי ממך. מאוד.

      קראתי בעיון ובקפידה ודמעות זלגו.

      מכתבים נפלאים והלוואי שזה יפתח צוהר גדול ורחב ואור נגוהות יזרח. תמיד.

       

      חיבוק חם ואמיץ.

       

       

      יעל

        19/12/07 11:28:

       

      צטט: קרטיס 2007-12-10 15:19:16

      גם לי היו תקופות עם מיעוט קריאה, ותקופות של "תולעוּת".

      אז אל חשש, זה בא והולך, אבל תמיד חוזר אל חובבי המילה מחייך

       

      קרטיס, האם את זו שכיכבת אותי סוף סוף (לאחר קרוב ל-800 צפיות)?

       

      מכל מקום, תודה למי שכיכב...

       

      דליה

        10/12/07 15:19:

      גם לי היו תקופות עם מיעוט קריאה, ותקופות של "תולעוּת".

      אז אל חשש, זה בא והולך, אבל תמיד חוזר אל חובבי המילה מחייך

       

        10/12/07 14:06:

      נהניתי לקרוא את תגובתך וגם חלק מהפוסטים בבלוג שלך (אפשר להציע לך חברות? אציע לך מיד בלי לחכות לתשובתך).

      אני מקנאה בך, ואגלה לך מדוע: הפסקתי להיות תולעת ספרים בוכה. אני מצרה על כך 'נורא'. האינטרנט כבש אותי. וגם התמסרתי ללימודים (בלי סוף חובות קריאה של חומר אקדמי באנגלית). והעבודה. ולהיות קצת עם בני המשפחה.... בקיצור, לא מוצאת זמן. עכשיו אני קוראת את "מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים. הספר מדבר אל לבי מאוד-מאוד, ולא מוצאת חלל פנוי בחוץ ובתוכי כדי להתמסר להמשך הקריאה.עצוב

      טוב, נהייתה הודעה עצובה, ולא זו כוונתי. אז הבה נמצא סיבות לשמוח צוחק... 

        10/12/07 13:18:

      דליה,

      שוטטתי לי להנאתי באינטרנט בשעת הצהריים, ככה עם הסלט והחומוס בפיתה,

      ונקלעתי לפורום ספרים ב-YNET ומשם הגעתי לכאן ואל הרשימות שלך.

      כתיבתך נפלאה, וסיפור חייך - ובכן, מה אומר, לא מקובל לשבת במשרד עם סלט

      וחומוס בפיתה ולהזיל דמעות.

      מה יכולה אני לומר לך?

      רק אושר.

       

      דרך אגב, הסיפור הנפלא על הציפור וההר והנצח הזכיר לי נשכחות. גם אני קראתי אותו אי-אז בילדותי. בך עורר הסיפור אימה וצער, ואילו בעיניי התיאור יפהפה וקסום. תודה גם על מזכרת הילדות הזו.

       

      מיכל.

        10/12/07 10:19:

       

      צטט: קאילה 2007-12-09 23:23:25

      מאוד אהבתי את כתיבתך במכתבים לעמוס עוז על חייך וחיי משפחתך המורכבים ושאין צדק בעולם פשוט צריך ללכת תמיד הלאה ולעשות כל מה שגורם שמחה ושלווה.

      תודה לך, אמן ואמן.

        9/12/07 23:23:
      מאוד אהבתי את כתיבתך במכתבים לעמוס עוז על חייך וחיי משפחתך המורכבים ושאין צדק בעולם פשוט צריך ללכת תמיד הלאה ולעשות כל מה שגורם שמחה ושלווה.
        4/12/07 11:27:
      הכול בסדר.
        4/12/07 03:53:
      החלפתי כינוי, בודקת האם הוא נקלט. מרשה לעצמי לנצל את הרשימה שלך, שהרי בגללה נרשמתי... סליחה.
        3/12/07 22:37:

       

      צטט: valistar 2007-12-03 22:19:41

      היי דליה יקרה!

       

      רק לומר שאני מוחקת את עצמי מכאן, בעיקר בגלל החובה להזדהות באופן מלא (אין סיכוי שבעולם!).

       

      את מוזמנת לבקר אותי בבלוגי הקבוע בבלוגלי :-) 

      http://reflections.blogli.co.il/

       

      חבל לי כי כתיבתך נפלאה והייתי שמחה להמשיך לקרוא אותך איכשהו..

      כל טוב

      אישתאר 

      חבל! אבל אם את מעוניינת להמשיך לקרוא אותי, הוסיפי אותי למועדפים שלך.

        3/12/07 22:35:

      צטט: אפור הזקן 2007-12-03 21:24:26

      נפעם

      ואת משכילה גם את הקורא הבור

       

      בהצלחה

      נשיקהמגניב

      תודה לך, חבר. מגניב

        3/12/07 22:19:

      היי דליה יקרה!

       

      רק לומר שאני מוחקת את עצמי מכאן, בעיקר בגלל החובה להזדהות באופן מלא (אין סיכוי שבעולם!).

       

      את מוזמנת לבקר אותי בבלוגי הקבוע בבלוגלי :-) 

      http://reflections.blogli.co.il/

       

      חבל לי כי כתיבתך נפלאה והייתי שמחה להמשיך לקרוא אותך איכשהו..

      כל טוב

      אישתאר 

        3/12/07 21:24:

      נפעם

      ואת משכילה גם את הקורא הבור

       

      בהצלחה

      נשיקהמגניב

        3/12/07 19:37:

      שני דיוקייך מקובלים על דעתי, ואני שמחה בהם.

      תודה על הברכות ועל העידוד!

        3/12/07 18:27:
      ברכות על הבלוג החדש ותודה על השיתוף במכתבייך המרתקים לעמוס עוז. שתי מחשבות עלו בי בעקבות המכתב. האחת: אולי הכי נכון לומר שמחלת-הנפש היא שהרסה את המשפחה, ולא החולה עצמו. אבל מובן שההבחנה בין המחלה לבין החולה, כשמדובר במחלות-נפש, איננה לגמרי ברורה. והשנייה, א-פרופו "אופוזיציות בינאריות" לעומת "החוויה האנושית": לי עצמי אין משיכה לתיאוריות בתחום הספרות, אבל כמי שמכירה מקרוב את עבודתו של חוקר ספרות אני חושבת שאין כאן ניגוד. מה שמניע חוקרי ספרות הוא קודם-כל החוויה האנושית שלהם. התיאוריה היא הניסיון לפענח ולנסח היבטים של הטקסט שמאפשרים לחוויה הזאת להתרחש. אולי יגאל שוורץ לא עשה זאת באופן מעניין או מאיר, אבל כשזה נעשה היטב זה יכול לרגש מאוד, וגם להעצים את חוויית המפגש עם הספר.

      פרופיל

      וירצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      פוסטים אחרונים