אני לא האישה או האיש הראשונים, שאמרו לעצמם למחרת [זמן קצר לאחר הנישואין], שאולי עשו טעות.שמעתי זאת מפי רבים, מאלו שבסופו של דבר התגרשו.יתכן והצעירים בדורנו אפילו לא מחכים עוד מעט לברר אם טעו ומיד סוגרים את העניין ברבנות- עם גירושין די סמוך לנישואים.

עם החינוך שלי של נישואין בכל מחיר ,לא הייתה סבירות לחזור בי כמובן -אלא לקחת החלטה שאני אעשה מצידי הכול למען הנישואין,אשלם כל מחיר,אסביר את מניעי בן זוגי וטעויותיו במחדלי הוריו ודרך גידולו.אקח על עצמי את האשמה שכנראה אני לא נהגתי נכון.בהתחלה ,אתה עדיין שפוי ומתמרד נגד המגמה עד שמגיע ילד ועוד ילד והעבודה,והחובות והשגרה תוקעים אותך במערכת זוגית עם עליות ומורדות ועם ההחלטה הקמאית שקיבלת מדורות של נשים/גברים במשפחה:לא שוברים נישואין...

האמת ,היכולת שלי למשוך את הדברים עם כל מיני משברונים באמצע -הייתה של עשרות שנים.לו לא היה טריגר אשר דחף אותי לקיר ואמר לי:"זהו ,או שאת עושה את זה או ש.."

זהו שלא היה או ש..אז קמתי ופעלתי.

אני מאמינה שכמוני יש רבות/רבים נשואות/ים שלא העזו מסיבות שונות להישיר מבט ולהחליט לצאת למסע הכאוב,המשפיל,ההרסני של תהליך הגירושין.

מודה ,שלו הייתה לי בררה יתכן והייתי ממשיכה את הזוגיות למרות הסבל [של שנינו בתוכה בסך הכול].זאת נדנדה בשניים.אין אשם אחד.יש רק את האומץ לא למשוך כשכבר כלו כל הקיצים...