יש בי הרבה זעם. כל הזין שבעין שבאמ-אמא של המם. ועם הזעם הזה אני לפעמים מרססת את כל מי שעובר לי מתחת לבית ומדבר בקולי קולות בטלפון. גם את אנשי האבטחה של המוסד הציבורי שמול הבית שלי שהופכים את הרחוב ללשכה הפרטית שלהם וצועקים כל היום. אני גם מטווחת את הילדים והילדות הצורחים שחוזרים מבית ספר. אני גם צולפת במדויק בנהגים שצופרים מחוסר סבלנות. אני שופכת את הזעם שלי על דפי טיוטא צהובים, העט קורע הנייר במקומות. בטלוויזיה אני רואה אסיר עולם, רוצח שדקר את קורבנו 85 פעם. באמוק. עמוק. ככה אני עם העט אני צורחת. אני מתאבדת שיעית על הנייר. הזעם שלי הוא כמו עזה. העין בזין של האמ-אמא של ההיי. זעם שאין לו מה להפסיד, הוא כבר הפסיד את הכל. הוא שובר כל מה שהוא מוצא בדרך. אם לו לא יהיה שקט, לאף אחד לא יהיה שקט. הוא לא ייתן לאף אחד לשכוח ממנו. כזה הוא הזעם שלי. הוא נותן לנערים לשחק לפניו. הוא רואה את יצירי רוחו מרססים ביריות את יצירי רוחו. באלימות, בקור אכזרי, בתאוות נקם. הנה לכם על כל העוול! על חוסר האונים! דחסתם אותי עד שהתפוצצתי. אני מתפוצצת ולוקחת איתי כמה שיותר אנשים. חכו רק שאמצא חגורת שאהיד במידה שלי. את הזעם הזה אני אוציא החוצה ולא אסתום אותו בפחמימות.