וואללה, מאיפה להתחיל?

איך זה שכמעט כל מי שאני מכיר לא מרוצה מהעבודה שלו? דווקא אלו שאוהבים לבוא כל בוקר לעבודה מרוויחים נורא מעט.

רגע, אני אתחיל מההתחלה.

תמיד כששואלים אותי מה החלום שלי, אני עונה: "לחייך כשהשעון מצלצל בבוקר". עם הזמן החלטתי להגשים את החלום שלי, ואני פשוט מחייך כל בוקר ב- 6:45. אבל לא נראה לי שאני שם עדיין...

אם אדם עובד בממוצע 9 שעות ביום ונוסע לעבודה וממנה עוד שעה, נשארו לו 14 שעות של "זמן פנוי", ובהן צריך להספיק לישון (לפחות 7 שעות?), לראות משפחה וחברים, לסדר ולנקות, לאכול ובעיקר לסרוח מול הטלויזיה. בחשבון פשוט- אני רואה את הבוס שלי יותר מאשר אני רואה את האישה.

התובנה הזאת גרמה לי תמיד לחשוב שנורא חשוב להנות מהמקצוע שלך. במהלך החיים נתקלתי בכמה תופעות נורא מוזרות:

מקום העבודה הקודם שלי העסיק המון עובדים שניתן היה לקרוא להם "לא-מקצועיים". כלומר- הם חיפשו עבודה במה שיש, בלי התמחות מיוחדת. הרבה חבר'ה בשנות ה-20 לחייהם, רובם כבר עם ילדים ומשכנתא.

בתור מנהל התפעול הייתי מראיין רבים מהם לתפקידים של עובדי מחסן, וכ-90% מהם (ואני לא מגזים!) היו באים בדרישות שאני לא הייתי מעז לדרוש: אני לא מוכן להזיע, לא מוכן לעבוד עבודה פיזית, וכו'.... הרי למעשה תיאור המשרה כלל בדיוק את מה שלא הסכימו לעשות. פעם אחת ראיינתי מישהו במשרדי, וכיוון שהיה מנוזל מצא לנכון לטהר את מחילות אפו על רצפת המשרד.

ההארה הזאת גרמה לי להבין שרוב האנשים לא באמת רוצים לעבוד. רוב האנשים אכן עובדים, אבל רק כדי לקיים את עצמם כלכלית. יצא לי כבר להיות מובטל כמה שבועות, ופשוט השתגעתי.

תובנה מספר שתיים: רוב האנשים יעדיפו לגלוש באינטרנט כמה שעות ביום במקום ליזום דברים חדשים בעבודה, ואז יתלוננו (לעצמם בעיקר) שהעבודה משעממת.

תובנה נוספת: כל יום בדרכי הביתה מן העבודה אני נתקל בקבצן העובר בין המכוניות המחכות ברמזור. הבחור הזה די חסון, וכל היום הולך בין המכוניות, כך שקשה לטעון שהוא אינו כשיר פיזית לעבוד במשהו. הוא נמצא שם בשמש הקופחת ובקור המקפיא, ועדיין מעדיף לוותר על כבודו העצמי ולבקש את רחמי הנהגים על פני האופציה ההגיונית של עבודה פרודוקטיבית ומסודרת.

אני לא רוצה לשפוט, נכון, אבל קשה לי למנוע את המחשבות.

עוד אחת? בבקשה: לפני זמן מה קוראת לי הפקידה מהלובי, ואומרת לי שיש מישהו שמבקש עבודה ועובר מדלת לדלת לצורך החיפושים. כיוון שאנחנו לא מחפשים כרגע ביקשתי ממנה פשוט לרשום את הפרטים שלו, אבל ההיסוס בקולה גרם לי להגיע לכניסה. מצאתי גבר בערך בגילי (אמצע שנות ה- 30) ממרר בבכי. פשוט נקרע לי הלב, ואני די נבלה באופן כללי, כך שקשה להאשים אותי ברגישות יתר. נתתי לו לשתות וישבתי איתו במשרד. הוא פשוט לא הצליח לדבר מרוב בכי, וסיפר לי שאין לו מה להאכיל את המשפחה שלו, ושהוא מחפש עבודה זמן רב. כמעט בכיתי בעצמי במהלך השיחה, והחלטתי לעזור לו. כיוון שלא ידע לכתוב בעברית, היה מאוד קשה לחשוב על משרה עבורו, אבל החלטתי שאין ברירה. נכנסתי למנכ"ל וסיפרתי לו את הסיפור, ויחד החלטנו לתת לו משרה בניקיון אצלנו, למרות שלא ממש היינו צריכים. בישרתי לו את הבשורה, והוא פרץ בבכי מחדש. לא היה לו כסף להגיע אלינו בתחבורה ציבורית למחרת היום, לכן הוצאתי 100 שקל מכיסי ונתתי לו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ואת הכסף.

טיפש אני לא. תמים? אולי.

טוב, די להיום. בפוסטים הבאים אספר על תכניות היזמות שלי, ועוד הגיגים ממוחי הקודח.

מקווה שנהניתם.

Prop