שלום ושבת שלום.

הנה השיחה הבאה המופיעה בספר.

אני מבקש ומזמין את הבוחרים לקרוא, להוסיף תגובות.

תודה.

אמנון

מפגש 2

נראה לי שהשיחות עם אמנון 2 הן בעלות ערך רב. מתוך קריאה אתמול של מה שכתבתי על אמנון 2 ראיתי פתאום שיש לי "בעיה" מסוימת עם – הצלחה. כתבתי שם שאחד מביטויי ההצלחה הוא (או יכול להיות) כסף. ונראה לי שכאן נכנסתי לבור לא פשוט. אחרי הקריאה זיהיתי שאני קושר הצלחה לכסף ושבעצם אני מפחד מהצלחה. יכולתי לראות שתמיד חונכתי על הבסיס ונאמר לי באופנים שונים שאני לא בסדר, שאני לא עושה עבודה כמו שצריך, וכו'.

מה הוא הפחד מהצלחה?  מדוע עלי לפחד מהצלחה? ואם אהיה (בעצם – לא אם אלא כאשר!!!!!) מצליח איפה תהיה בעיה? האם אנחנו נוגעים כאן בנושא שעלה עם אמנון 2 הדן בכך שמגיע לי? האם הצלחה תוציא אותי מכלל הציבור באופן כזה או אחר? האם הצלחה יכולה להתפתח רק על פי מהלכים שליליים?

האם אתה רוצה להצליח בעיסוקך? (זו היתה כבר שאלה של אמנון 2!!)

ת: כן.

ש: מה משמעות ההצלחה?

ת: שאנשים באים ונפגשים איתי על מנת לשפר את איכות חייהם! וחלקם אכן מתמודד עם האתגרים ומצליח לשפר איכויות.

ש: האם אדם אחד בשבוע שיתחיל בתהליך, משמעו הצלחה?

ת: כן.

ש: האם אתה מסתפק בכך?

ת: למעשה קשה לי לענות לשאלה.

ש: למה?

ת: אני יודע שכל אדם שאיתו אצליח פירושו הצלחה .

ש: שאלה חוזרת: האם אדם אחד שאיתו תצליח פירושו הצלחה?

ת: גם אדם אחד פירושו הצלחה.

ש: האם אתה מסתפק בכך?

ת: לא. אני רוצה יותר .

ש: למה?

ת: כי אני יודע שאנשים רבים יכולים להתמודד ולהגיע לאיכויות טובות יותר.

ש: מה אכפת לך?

ת: אכפת לי מאנשים!! אני יודע שאפשר אחרת, אפשר להגיע לאיכויות טובות יותר, אפשר להגיע לטעמים טובים יותר של חיים. שאפשר למצוא טעם לחיים!!.

ש: מה אכפת לך?

ת: אני הצלחתי.

ש: אז מה?

ת: אני לא רוצה ולא מעניין אותי לכפות על אנשים אחרים איכויות והצלחה. אני יודע שאפשר. כמו שאני הצלחתי גם אחרים יכולים. אין בזה משהו הנשגב מיכולתם של אחרים.

ש: מה אכפת לך? למה לא תטפל רק בענייניך שלך?

ת: בענייני שלי אני מטפל. אני עֵד היום לכך שחיי שלי הרבה יותר עשירים ומלאי תוכן, ויש בהם הרבה יותר נחת ושמחה.

ש: הבנו. למה אכפת לך מאנשים אחרים?

ת: כי אני לא לבד!!.

ש: למה אתה מתכוון?

ת: אני לא לבד בעולם.

ש: מה אתה מתכוון?

ת: כשאני רואה ושומע אנשים מדברים על ייאוש, חוסר תוכן ועניין, חוסר טעם, חוסר תכלית, עצוב לי.

ש: מה אכפת לך?

ת: אכפת. אני לא לבד. לו הייתי על אי בודד ופרט אלי אין איש אפשר שלא יכולתי אפילו לדעת שלאנשים אחרים יש מצוקות כאלו ואחרות. אבל אני נמצא בין אנשים. אני רואה. אני שומע.

ש: רוב הציבור שאתה מכיר, נהנה או לפחות על פי דבריו נהנה לקטר על המצב בכל התחומים. למה לא להשאיר להם את התענוג הזה?

ת: אני לא מוצא תשובה לשאלה הזו.

ש: אולי כדאי לפרוש מהתחום הזה?

ת: אומר שוב: עכשיו אין לי תשובה לשאלה. אבל אני מרגיש שלא נכון לי ליהנות "לבד". אנשים שואלים אותי מעת לעת איך יכול להיות לי מצב רוח עליז ונחמד כזה. אני מניח שלא כולם שואלים סתם. אני חושב שחלק מהם לפחות רוצים באמת לדעת, ולא רק לדעת אלא גם להתנסות באיכויות חיים אחרות. אני יודע מנסיוני שיש טעם לחיים. שיש סיבה לכך שכל אחד מאיתנו נמצא כאן. שכאשר מוצאים את הטעם – אפשר להגיד: "הבנתי; אני כאן בשביל לחיות חיים עשירי טעם ותוכן. אני כאן כדי לשפר את חיי. כדי "לקום בבוקר עם שיר חדש בלב".

ש: אתה לא עונה לשאלה. מה אכפת לך? למה לא תטפל בחייך שלך בלבד?

ת: בחיי שלי אני מטפל במיטב יכולתי. אני מתפתח, נוכח שיש טעם לחיים. טעם של ממש. אני מוצא  בחיים עניינים שהם – אולי – מעל לחיי היומיום והשיגרה. אולי התכנים הנוספים הם הם אלו שבעבורם כדאי לחיות. נכון שיש להשקיע ב "לימוד" הזה את שארית החיים. ללמוד ולהיווכח בתכנים הללו ולצבור מהם עד יום אחרון. השאלה למה זה טוב, היא נכונה. התשובה היא שאין דבר שהוא טוב מזה. ישנם כמובן הצרכים של היומיום, אבל אפילו הם נעשים אז לאיכותיים יותר, מעניינים יותר, מספקים יותר. כשאני אומר – אז – אני מתכוון שכאשר מסלול החיים מקבל את ה "גוון" המתאים וכשאנחנו מרכיבים את המשקפיים המתאימים להסתכלות על החיים, אנחנו יכולים לראות סוף סוף, בשביל מה אנחנו כאן.

אין לאף אחד מאיתנו שום טעם וצורך אחר – אלא לשפר ולהיטיב את איכות חיינו. השיפור האמיתי, השיפור היחיד האפשרי באמת , הוא רק באיכות החיים. לא ברמת החיים. בהסתכלות אמיתית על החיים קל לראות שאין באמת איזה משהו חומרי שלבדו יביא לנו איכות חיים. החומר עצמו לא יכול "לייצר" איכות חיים. חומר יכול לייצר רק רמת חיים. אבל בין רמת חיים לאיכות חיים אין מרחק. שני הביטויים הללו פשוט אינם נמצאים על אותו מישור ואין אפשרות לעשות ביניהם איזו שהיא השוואה, אפילו חלקית. אם אין לאדם מסוים, איש או אישה, איכות חיים, הרי כל החפצים החומריים האפשריים לא יביאו ולא ייצרו איכות חיים. נכון שרמת חיים היא נהדרת, וככל שהיא עולה, כך יותר נוח בחיים. חפצים משופרים מכל סוג אכן מקלים על ואת החיים.

אבל.

כאן יש אבל גדול. אם לאדם כזה או אחר אין איכות חיים, כל אותם חפצים לא ייצרו אותה.

ש: מה מאפיין או מה קורה למי שאין לו איכות חיים?

ת: שממון. אדם כזה יכול לדבר שבועות וחודשים על רמת חייו ועל החפצים שיש ברשותו. ועדיין – אני מאמין – בליבו ובנפשו פנימה הוא מרגיש שממון. ריקנות. חוסר תוכן וטעם. הוא יכול לדעת בתוך עצמו ולספר לסובבים אותו שיש לו תפקיד כזה וכזה, משכורת כזו וכזו, אחריות לכך וכך אנשים, מוצרים, כספים וכן הלאה, אבל בתוך עצמו – אני מאמין – הוא חש ריקנות. אדם כזה – ויש רבים כאלו – עשוי להימצא בתחרות במקום העבודה שלו ומכאן לא גדול המרחק למתח והשפעותיו השליליות. אם אדם כזה זוכה – כמו שאני זכיתי – להיפתח לנושאי איכות חיים – לנושאים של מודעות, הוא יכול בתלות בהשקעה וביכולות שלו, להגיע לאיכויות חיים – ולאלו אין שום קשר לרמת חייו.

ש: איך אתה יודע ששממון הוא שיהיה מנת חלקו של האדם הזה?

ת: אני לא יודע. אני חושב כך. נראה לי שאין הצלחה חומרית יכולה להיות התשובה לשאלה שרבים שואלים- בשביל מה אני פה? למה כל כך רע? למה אני לא רואה את הטעם לחיים? מדוע גם כאשר יש לי כך וכך נתונים חומריים, פרמטרים חומריים, גם אז אני מרגיש שאני נוסע בדרך נורא משעממת, שאין בה נוף, דרך שעוד רבים נוסעים בה לפני, מצדדי ומאחורי? אבל אין בה כלום. אין עניין של ממש. אף אחד לא עוצר בצידי הדרך לחפש נופים שאולי מסתתרים מעבר לעיקול או מעבר לגבעה. כולם דוהרים, מי הממהר ומי הנוסע לאט יותר. וכולם יודעים בעצם שאין לאן לנסוע. הדרך הזו היא בעצם מרוץ. מרוץ שבו כל אחד מתקדם מהר ככל יכולתו. מטרה אמיתית אין. ישנו הצורך להתקדם. וכל הדוהרים הללו יודעים שככל שהדרך נמשכת כך קטֱן מספר הדוהרים, ובכל נקודה מסוימת ישנם כאלו הנשברים מן המרוץ ופורשים ומרימים ידיים, ונעצרים בצד.

העניין הוא לא בזה שהם פורשים ועוצרים. העניין הוא שגם משפרשו ועצרו, אין רובם מתפנים להסתכל ולבקר בנופים שמסביב. רובם – לתחושתי – מתיישבים בצידי הדרך ומקטרים על מצבם. רק אנשים ספורים מתחילים להראות עניין בסביבה. המרוץ הזה גובה מחיר יקר. אנשים רבים מגיעים לייאוש, לשבירה, לאיבוד העניין, לאפאטיה. רבים מהם לא יודעים שאפשר אחרת, שיש עוד נושאים בחיים, שנושאים אחרים בחיים, כמו אלו שבהם אני עוסק, הם שיכולים לתת את הגוון החשוב כל כך לחיים. הגוון של טעם אמיתי בחיים.

חוץ מזה, אכפת לי מאנשים. כואב הלב. אני לא הולך לכיכר העיר ומשמיע שם את הדברים. אני מציע לאנשים להיווכח שישנם תכנים אחרים. שיש איכויות שהן יותר אמיתיות. ההבדל לדעתי הוא בכך שהאיכויות שאני כבר נוכחתי בהן, יש בהן "בשר" אמיתי. אלו איכויות שאינן מחוברות לשכל. אינן מחוברות לחומר. אלו איכויות שמחוברות לנפש. ישנם כמובן אנשים שיאמרו שאין נפש, או שהאיכויות הללו הן לא אמיתיות כי, למשל, אדם אחר לא יראה ולא ייווכח שלאנשים הללו יש משהו שלאדם זה אין. אבל גם כאן אני רואה ביטוי כל כך אופייני של האדם המודרני. הצורך הזה שאחרים יידעו בדרך כזו או אחרת שיש לאדם אחד מה שאין לאחרים. שיש לו איזה שהוא ייחוד. שהוא שונה מאחרים. והעניין הוא שאנשים מחפשים ייחוד. מחפשים ייחוד כזה או אחר כדי להראות לאחרים ולעצמם שיש טעם. שיש להם ערך. אצל רוב האנשים, מופיע הערך האופייני בחפצים חומריים. "לי יש כך וכך" כשלאחרים או לרובם אין חפץ כזה. החפץ הזה מעיד על יכולותי. על איכויותי. על הערך שלי.

ש: אנחנו יכולים לחזור לשאלה הראשונה ששאלתי. מה הוא הפחד מהצלחה, בעיקר כשאתה, אמנון 1 מחבר הצלחה לכסף? הבנתי כל מה שאמרת. אתה רוצה להציע לאנשים להיפגש איתך ולעבור בעזרתך או בהדרכתך מסלול מסוים שיביא אותם לזיהוי הערכים הפנימיים, האיכויות הפנימיות, שיראה להם וילמד אותם לחפש ולמצוא את ערכיהם בתוכם – ולא באיזה שהוא עניין חיצוני. הדבר הוגש בצורה ברורה. אתה רואה שיש לך מה להציע. אפשר שאנשים יידעו – ומסתבר שיידעו – על הדרכים שאתה מציע. ואני עדיין חוזר לשאלה הראשונה: מה הוא הקשר, מה הוא החיבור המרתיע אותך כל כך בין הצלחה לכסף? האם אין ולא יכול להיות חיבור ערכי בין הצלחה לכסף? כמה כסף אתה חושב שזכותך לבקש או לדרוש על העיסוק שלך באנשים?

ת: מצד אחד אני יודע ומרגיש שזכותי לקבוע סכום נאה ולא נמוך. מצד שני אני יודע שגם אם וכאשר יגיע אלי אדם שרוצה למצוא איכויות אבל אין לו כסף לשלם – אפגש איתו, וכשיוכל ישלם. אני חושב שתשלום נאות למפגש הוא בערך 300 שקלים. 300 שקלים למפגש. אין סיבה אמיתית לבקש פחות.

ש: אתה מסבך אותי. מצד אחד אתה רוצה לקבל סכום כסף לא מבוטל עבור עיסוקך באדם. אתה קובע סכום של 300 ₪ עבור השירות וזה נשמע לא רע כהערכה עצמית ליכולת שלך. מצד שני לא ענית לי למה לעסוק בכך והאם חלוקת הידע הזה עם אדם אחד נוסף איננה מספקת אותך. למה לא להסתפק באדם אחד ודי?

ת: אז ככה: לעיסוק שלי באנשים יש ערך. זה נכון. אני מרגיש שהסכום הזה נאה ונאות כתמורה למה שאני עושה. כתמורה לכך שאני יושב עם אדם ומקדיש ומשקיע את היכולות הללו ומכוון את האדם אל הדרך; הדרך שלו. לא שלי. הדרך שכשהוא הולך בה, יגלה איכויות שמציגות וממחישות את הטעם לחיים. אני גם חושב שכאשר אדם כזה יתמיד בדרך וייחשפו לפניו הרעיונות הוא עוד יאמר ששילם מעט וקיבל הרבה. לשאלה למה לעסוק בזה אני רוצה להגיד שזוהי זכות ; זכות – לא חובה. זכות להציע לאנשים דרכים חדשות, נקודות מבט חדשות, הסתכלות אחרת על החיים; על הסיבה לחיים. זו היא לא רק זכות. זו היא שליחות. בשליחות הזו אני הולך. בשליחות הזו בחרתי. אני מרגיש ויודע שכשאני הולך בשליחות הזו, אני מביא שביעות רצון. אני מביא נחת ליקום.

ש: אתה לא חושב שאתה יומרני מדי?

ת: לא. אני לא מתיימר להיות היחיד או הבלעדי המגיש ומציע דרך מסוימת. יש דרכים רבות. יש אנשים רבים שעוסקים בכך. אינני מתיימר בעצם לכלום. אני ורבים אחרים מציעים דרכים שונות ומגוונות להסתכלות על החיים. השאלה החשובה היא האם טוב לאדם מסוים בחייו. אם טוב לו בדרך שבה הוא הולך – אז באמת – מה טוב. השאלה היא אם באמת טוב לו. מה שנקרא "עם היד על הלב". טוב לו – מברוק. וישנם אנשים לא מעטים שאכן טוב להם. אין זה תפקידי או ענייני לחשוף בפניהם שיש להם – אולי – טעות בהסתכלות. אבל ישנם גם אנשים רבים שלא טוב להם. שלא יודעים ולא רואים את הסיבה לקום בבוקר. שיש להם פחות או יותר כל מה שכסף יכול לתת: משפחה, ובית, ועבודה, ואוטו, ומשכורת כזו או אחרת, ועדיין אין הם מוצאים טעם. אין הם רואים בשביל מה כדאי לקום בבוקר. הם שואלים מה ההבדל בין הבוקר הזה, היום – למשל – לבין הבוקר שהיה לפני שלוש שנים או יהיה בעוד שבע שנים. הכל נראה להם אותו דבר. שעמום אחד גדול. נוסעים לחופשה פה או שם, חוזרים הביתה ולעבודה, מתמודדים עם הקולגות בעבודה ועם חברים וילדים בבית, ובסך הכל – הכל משעמם.

אין ריגוש של ממש.  נכון שיש דברים מרגשים: אוטו חדש, בית חדש, תפקיד חדש, חבר או חברה חדשים. אבל רוב החידושים הללו הם "פגי תוקף" די מהר. רוב החידושים הללו הם חיצוניים. ואני – ושוב – גם רבים אחרים – מציעים דרכים שונות לזיהוי הצרכים האמיתיים. צרכים אמיתיים הם כאלו הנובעים מבפנים – ולכן גם מספקים את הפנים. אין ספק שחבר או חברה חדשים אינם נמנים על חידושים חיצוניים. אלו עונים במידה כזו או אחרת על צרכים פנימיים. אבל אם גם בתחום הזה הצורך הוא לא אמיתי, לא כזה שבא באמת מבפנים – החידוש  מתפוגג במהירות. אני יודע היום שכל שינוי אמיתי יכול לבוא רק מבפנים. יכול למלא רק צורך פנימי. אין כלל ספק ששינוי כזה יכול ובמקרים רבים מאד גם יוצר שינוי חיצוני ניכר מאד. אבל גם השינוי החיצוני הניכר הוא שינוי נפשי שפשוט משליך החוצה. משליך החוצה באופן הזה שמכרים עשויים לומר: "איך השתנית. כמה השתנית. אתה נראה נהדר. עובר עליך משהו טוב" שינוי זה ניכר בהתנהגות, בהליכה, בתווי הפנים ובתגובות לאירועים שונים. ואדם כזה, אם תשאל אותו מה הוא הגורם, מה עשה לו את השינו ? יענה שיש חדש בליבו. שהוא רואה את החיים באור אחר. ואז הוא רואה את החבר או החברה ואת הילדים ואת העובדים במפעל ואת אנשי השירות בחנויות באור אחר. הוא אומר אז שהעולם כולו נראה אחרת. ואם אז אתה שואל אותו : "מה נשתנה?", יאמר שהוא השתנה. השינוי שחל בו פנימה הוא זה שאחרים רואים. והאמת היא שהידיעה הזו, הידיעה שיש לי יד וחלק בדרך החדשה של אדם זה, הידיעה הזו שווה המון מבחינת הרגשה.

ש: אז למה לא תעסוק בכך חינם?

ת: אני חושב ומרגיש שמגיעה לי תמורה על השעות והאנרגיה שאני משקיע באדם מסוים. אני יודע שההצלחה שלו נזקפת במידה מסוימת לזכותי. אינני רוצה או צריך להחזיק בה לעצמי. ההצלחה העיקרית בתחום זה היא של האדם שעשה או עושה את המסלול המיוחד שלו. אני לא עוזר לו. אני רק מראה לו דרך אחת מסוימת. נתיב אחד. יש הרבה נתיבים; יש הרבה מנחים; יש הרבה משרתים. אני רק אחד מהם.

ש: אז למה לא תסתפק בהכרת התודה של האיש או האישה אותם שרתת?

ת: כי על שירות, משלמים. מבחינה זו, על כל שירות משלמים. גם כאשר אתה שם את האוטו שלך במוסך, אתה משלם עבור העבודה, עבור השירות. גם כאשר אתה הולך לרופא שיניים. גם כאשר אתה קונה לך נעליים. אתה משלם לא רק עבור המוצר, אלא גם עבור השירות. בתחום שבו אני עוסק, אין מוצר. למעשה המוצר הוא האדם שמולי. רק מסתבר שהמוצר לא מבסוט מעצמו. גם אין כל ספק שבהחלט קיימים מצבים שבהם ב "מוצר" הזה יש תקלות שהדרך הנכונה היחידה האמיתית לתקנן היא על ידי שירות לנפשו של המוצר ולא על ידי תיקון מקומי של ה "תקלה" הנראית לעין. כי אם לא יזוהה המקור הפנימי לתקלה, היא תחזור על עצמה שוב ושוב.

בהרבה מאד מקרים, התיקון המעשי היחיד הוא לנפשו של אדם, וממנו נמשך השיפור במצב איבריו השונים. בזה אני עוסק. יתרה מזו; בעצם אינני עושה דבר. אני רק יושב עם האדם ובוחן איתו ביחד מה הם דפוסי חייו, מה הן אמונותיו, פחדיו, צרכיו וכו. ולאחר שהוא מזהה את אלו, הוא ואני מתחילים לחפש גורמים – ופתרונות. אחד הפתרונות היפים שאני רואה הוא המסלול של אמנון 1 ואמנון 2.

ועבור השעות בהן אני יושב עם האדם המסוים הזה – מגיע לי כסף.

ש: טוב. אמנם ההסבר שלך לא מושלם וכדאי לך לחדד בתוך עצמך את הדברים, אבל עכשיו אני מבין  טוב יותר את המניעים; בעיקר המניעים האנושיים.

מה היא הצלחה לגביך?

ת: הצלחה מבחינתי היא עניין מורכב. כל אדם שאצליח להפעיל או לכוון לדרך שלאורכה נמצאות ההפתעות החיוביות שלו- הרי זו הצלחה מבחינתי. כל אדם מיואש מהמצב שאוכל לשוחח איתו ולהציע לו דרך, הרי זו הצלחה. כאן אני רוצה לומר שעצם העובדה שאדם מיואש מוכן לבוא ולשמוע דרכים וחידושים, היא הצלחה. ההצלחה היא גדולה הרבה יותר אם אותו אדם גם בא אחר כך לשאול שאלות, מראה ומביע התעניינות. אני מאמין ביכולתי "למשוך" אנשים לבוא ולשמוע רעיונות אחרים, חדשים, בקשר למהות ותוכן החיים. ההצלחה היא שאנשים יגיעו ויבקשו לקבל את השירות שלי – או של אחרים – כדי להגיע לשיפור ולפעמים רק לזיהוי איכויות חיים שלא ידעו שיכולות להיות גם להם.

להצלחה שלי יש אם כך כמה פנים. הפן הראשון הוא זה שאני הגעתי למה שהגעתי, ואמשיך בדרך. אמשיך ללמוד ולהעלות את איכות חיי. הפּן האחר הוא השירות לאנשים. לפן זה יש גם ערך נוסף: השירות הזה עולה כסף. את הכסף הזה אני מקבל. (אני או כמובן כל אדם העוסק בשירות אנשים – כמו כל איש שירות). מפה אני רואה שלהצלחה בתחום יש גם ערך, משקל או מהות כספית. אשמח לקבל הרבה כסף. זו אינה רדיפת בצע. יש פה עניין של שירות ושל מחיר. והאמת היא שמדד מסוים להצלחה שלי יהיה כסף. ואין רע באמירה, כל המרבה הרי זה משובח.

ש: מכאן אנו יכולים לחזור לעניין האופנוע. כמו ששנינו רואים, אין קשר הכרחי ויחיד הקובע שהצלחה היא – רק – כסף. רואים שלא כל הצלחה כרוכה בהכרח בניצול, עושק, רמייה ושאר ירקות שאתה לא אוהב. רואים, דרך אגב, שגם לאמנון מגיע. בוודאי מגיע. מגיע הרבה בעיקר כאשר הוא הולך בנתיב השירות לאנשים. אין כל פסול בשירות, ובדיוק אותו פסול איננו בתשלום ראוי ומכובד בתמורה לשירות שאדם זה או אחר קיבל. הצלחה יכולה, כמו במקרה שלך, להעיד על הביקוש לשירות, על איכות השירות שאתה נותן (זונות מקבלות יותר כסף ונותנות פחות ערכים!!!). עובדה היא שאנשים רבים הולכים היום להרצאות בתחום הקבלה, הולכים וקרוב לוודאי משלמים בעבורן. אין שום שלילה, אין כל פסול, אין כל הבדל מהותי בין השיחות שלך לשיחות ההן. אנשים יבואו לכאן ולשם. וכל אחד יתחבר למה שמתאים לו. וישלם לפי המקובל.

אז היה בריא יקירי, המשך בדרכך ובחן את עמדותיך. ומה שלא מתאים לך, שחרר ממך. מה שלא מתאים, הרי מפריע ומעכב. המשך כי אתה בדרך הנכונה. אתה באמת עושה עבודת קודש. אנשים זקוקים (גם) לך. ואתה תצליח, והם יצליחו, ויהיה לך גם אופנוע.