לפני כמה ימים קמתי עם זכרון מאד חי של דבר שקרה בדיוק לפני שנה.

אבא שלי (האיש הבלתי מנוצח והחזק, זה שלא בוכה ולא נשבר אף פעם) נכנס לניתוח לב מסובך.

אחותי ישבה איתו והחזיקה לו את היד ומתוך הבלבול של אחרי הניתוח הוא מספר לה שציפור מופלאה נכנסה לתוך החדר ושרה לו שיר נהדר.

הוא אפילו ביקש מאחותי להביא את הילדה הקטנה שלה כדי שגם היא תשמע...

כולנו הדחקנו את הארוע כולו בתהליך ההתאוששות הארוך וקשה.

ופתאום הסיפור הקטן הזה זעזע אותי במרחק של שנה.

הנה אבא, חיית בר, איש טבע מושבע, נכלא בבית חולים כמו חיה בכלוב.

הוא לא יכול לזוז והוא נמצא שבועות ארוכים באור ניאון בלתי נגמר - אין לילה ואין יום.

מתייחסים אליו כמו אל זקן חסר דעת ודעה, עליבות אינסופית.

בין החדר הזה לבין הטבע אין שום דבר....

והנה הנשמה שלו מארגנת לו נחמה בצורת ציפור שבאה לבקר אותו בדמיונו ולהזכיר לו מי הוא באמת.

להזכיר לנו לא לשכוח אותו:

את ציפור הבר האמיתית והיפיפיה שנמצאת בתוך הגוף השבור הזה.

כמה שאני אוהבת את האיש הזה...