למדתי משהו חשוב על מגע.

חברה טובה נפלה לפני חצי שנה ונפצעה קשה. הרגל שלה כמעט נתלשה. התרסקה בכמה מקומות.

כבר חצי שנה שהיא עם מכשיר מתכת שמטרתו לעזור לעצם להיבנות.

סיוט.

כבר חצי שנה שהרגל למעשה לא משתתפת בהתנהלות של הגוף.

היא כמו איבר מיותר, שמפריע ומכאיב.

תחושת ניתוק מאד קשה.

התחלתי לבוא אליה כדי לעסות אותה ובין השאר העזנו לנגוע ברגל הפצועה.

התוצאה היתה מדהימה:

החברה שלי פרצה בבכי. היא אמרה לי שהרגל מתגעגעת ללכת! שהרגל רוצה להיות חלק מהמערכת שוב.

הרגל התחילה לרעוד בלי שליטה, כאילו היא רצתה כבר ללכת.

בפעם השניה שעשינו את העיסוי היא שוב בכתה והפעם היא הרגישה שהיא עוברת את הטראומה שוב.

היא סיפרה לי שכחלק מהפיזיותרפיה היא מעבירה את הרגל על משטחים מכל מיני סוגים לגירוי כף הרגל אבל אף משטח לא עשה את העבודה שכף יד אנושית עשתה.

אף משטח לא גרם לרצון החיים בכף הרגל שלה להתעורר!

החלטנו שאני אבוא לעשות לה עיסוי כמה שיותר כדי להתחיל להכין את הרגל לקראת הליכה.

לא לוותר לה. להזכיר לה מי היא ומה היא אמורה לעשות.

וגם להתחבר אליה שוב.

לאהוב אותה. להרגיש גם תחושות נעימות ממנה

ולא להתנכר אליה.

ככל שאני מתבגרת אני יודעת שאני לא יודעת כמעט כלום.

כל מה שנשאר זה לתת אמון בחוכמה גדולה יותר מאיתנו.

חוכמת הגוף.