הוא כותב בחוד של עט מילים וחושב על הכלים המשמשים בעולמו ליצירתה של מוחשיות, הם כולם מצומצמים להחריד נוגעים בדברים בצרות,הם כלים של הפרדה ,של פירוקו של עולם למובדלויות דבר. שלולית של דיו המכונסת בקרביו של עט יוצרת מובדלויות דבר בכוח צמצומה של נשפכות, צמצום המתגלה בחוד של עט. סכין המבתרת כיכר של לחם לפרוסות עושה זו אף היא בכוח,כוח צמצומו של להב ויש גם רגל של אדם הפוסעת על פני האדמה בוראת בכוח צמצומה מקויימותם של עיקר ותפל, אינה פוסעת על אין נצטרכויות ,אינה אוהבת את זה אשר אינו משמש אותה לצרכי יצירתה של דרך. נוכח המתגלה בנעשויות כף רגלו של איש מקיים נחש סיפור אבהבים עם אדמה,נוגע בכל גופו בפניה של זאת, עת חפץ הוא לקיים הילוך כלשהו,מנוע מזיקוקה של זו לטפל ועיקר השתמשות ולאין השתמשות מקיים כפייהשל נחבקות,גילויי אהבה כמעשי נחש מחולל אדם במציאותם של מים,זיזה על פניהם של אלה כפויה בחיבקוק של גוף ,שלמותה של ננגעות,חיבוק כל גוף את כל מים.

כפי הנראה צולחים מים קיים באדם נגיעה באהבת כולל ,מעשה מחבק ונחבק ,חרף נעשויות אדם בתוך מים אין הוא מצליח להטביע בהם איזהשהוא חותם, הם נותרים כפי שהם משל לא נגע בהם מאום ,אוהבים ונאהבים מבלי לקחת ומבלי לקבל דבר.

נוכח רוח מצומצמת של אדם באים אל ים רוחות שמיים כאלו אשר קשה לתת בהם אומדן מידות וגם אלו אינם מותירים בים מצויירויות דבר,נותנים נפסלויות גלים מעשה אומן,נפסלויות אשר טובעות בענקות אהבתו של ים משל היו מאום,אין לוקח ואין נלקח. עולמו של אדם עמוס להחריד בתן וקח ובמיני הטבעות חותם, הנצחות שרירותו של איש בעולם סביב, אין בעולמו של אדם מקבילה לנעשויות רוח בים, עשייה אשר מותירה ים כפי שהוא, עשייה אשר אין בה הנצחת דבר, התעלסות לשם התעלסות,אולי אם יביט אדם על ים ורוח ילמד מהם פרק באהבה.