לאחרונה פיתחנו קיבעון מחשבתי, על פיו לא נוכל להקצות משאבים למטרות חברתיות אם לא נקצץ בתקציב הביטחון. במשרד הביטחון יש שומנים ועל כן צריך לקצץ בשומנים אלה ולהעבירם למטרות חברתיות.

כמו כל קיבעון מחשבתי, גם קיבעון זה מסוכן ביותר.

אינני סבור שהחלטה שהתקבלה בועדת טרכטנברג ואף אושרה בישיבת הממשלה שיש לקצץ כ 3 מיליארד ₪ מתקציב הביטחון היא אכן ההחלטה הראויה והנכונה ביותר. אם אכן יש במשרד הביטחון שומנים, ויש להניח שאכן זהו המצב, מדוע שלא נקצץ שומנים אלה ונתעל אותם, לאו דווקא למטרות חברתיות אלא, דווקא, לחיזוק עוצמתו של צה"ל?

אני מניח שלראש הממשלה יש מספיק עוצמה כדי לקיים דיון נוקב עם מערכת הביטחון, לעבור על  פרטי התקציב ולקבל החלטות ברורות היכן ניתן לצמצם מבלי לפגוע בכוחו של צה"ל. את החיסכון שייווצר אפשר לתעל במלואו לרמת הצטיידות גבוה יותר, לשימוש עתיר בטכנולוגיות שיבססו את כוח המיגון וההרתעה ואף להעלאת רמת האימונים והכושר של חיילי צה"ל.

הלוא בסופו של דבר, כולם מסכימים שבתחומים אלה עלינו להשקיע וכי יש עוד הרבה מה לעשות. אם ננהג כך נחסוך הרבה חיים בעתיד.  וזוהי מטרה לא פחות חשובה מאשר הקצאת משאבים נוספים למטרות חברתיות ולארגונים, שאף הם בוודאי צברו שומנים.

תישאל השאלה - אם כך, מהיכן נשיג את אותו מקור תקציבי שאותו רוצים לייעד לשדרוג מערכת החינוך? - מטרה ראויה ביותר מכל זווית ראייה חברתית ולאומית. התשובה לכך היא פשוטה ביותר. צריך רק להתבונן בתקציב הוצאות המס של מדינת ישראל ולהיווכח מהר מאד כי הטבות במס אותן מעניקה המדינה עולות לנו לא פחות מ 30 מיליארד ₪, בצדק או שלא בצדק.

ואם מאד קשה לפגוע בהטבות מס הכלולות בהסכמים קיבוציים (טענה שטחית ובלתי רצינית שהועלתה על ידי כמה מאלה שעיצבו את תחום המסים בוועדת טרכטנברג, שכן הסכמים קיבוציים אינם מכתיבים את חוקי המדינה אלא קובעים את הזכויות והחובות ההדדיות שבין המעסיקים לעובדים), הרי שיהיה קל מאד לאתר הטבת המס הזועקת מאפליה סלקטיבית, שהיא גם חביבת שר האוצר, לפיה לא פחות מ 5.5 מיליארד ₪ מוענקים למפעלי תעשייה המייצאים 25% מתוצרתם. להטבת מס זו, מעבר לכך שהיא בנויה על תפיסה סלקטיבית ומפלה, אין כל הצדקה עניינית.

מפעלי תעשייה אלה יוכלו לפטר עובדים ולסגור מפעלים ועדיין ליהנות משיעור מס חברות מופחת של 12% אם הם במרכז הארץ ו 6% אם הם בפריפריה.

זוהי אפליה לעומת מפעלי תעשייה שאינם מייצאים והחוסכים לנו יבוא. זוהי אפליה כלפי ענף יצוא השירותים, שערך המוסף בו הוא 70% לעומת 52% בייצוא תעשייתי.

מה כבר יכול היה לקרות אם הטבה מיוחסת ומופלגת זו היתה מקוצצת בחצי. אם כך היינו עושים, היינו חוסכים כ 3 מיליארד ₪ ולא היה צריך לפגוע בעתיד הביטחון של ישראל.

אבל במהלך כל הדיונים של ועדת טרכטנברג, קשר של שתיקת טאבו אפף הטבה זו. ועדת טרכטנברג טרחה להסביר מדוע אין היא מחזירה את מס הרכוש על מגרשים פנויים; מדוע אין היא מפחיתה בהטבות המס על קרנות ההשתלמות (הסכמים קיבוציים) ולמה היא לא מחזירה את מס העיזבון. אך היא לא קיימה דיון נוקב, אמיתי, פומבי וישיר באותה הטבת מס של 5.5 מיליארד ₪ הניתנת למפעלים המבוססים והעשירים ביותר בישראל.

יש נכונות לקצץ בתקציב הביטחון, מבלי להבטיח שקיצוץ זה לא יפגע בפרויקטים חיוניים, פרי אותו קיבעון מחשבתי, שגם שרי הממשלה וגם ראש הממשלה עצמו הפכו להיות קורבן לו, אבל אין נכונות לקיים דיון בהטבת מס מופלגת ומפלה.  זה צריך להדאיג את כולנו.

עו"ד אוריאל לין
נשיא איגוד לשכות המסחר

http://www.chamber.org.il

http://cafe.themarker.com/blog/343749