שבוע טוב. הנה קטע נוסף. הפעם הזו זה הוא חלק משיחה ארוכה ומרתקת.

אני שמח שאנשים קוראים ואשמח גם כאשר אנשים יעירו ויגיבו לכתובים אלו.

אמנון.

מתוך מפגש 5.

..........

ת: הנה חזרתי. בוא נמשיך בדיון.

ש: ראה; הנושא העיקרי, הראשי, העליון – אם לא שכחתי משהו – הוא ההערכה, האהבה העצמית. כל זמן שזה איננו – אין שום דבר אחר. לא אופנוע, לא בית נהדר, לא חברה כזו או אחרת, לא הצלחות של ילדיך, כלום. אין שום פרט חיצוני שיכול לבנות לך שורשים של ממש, שורשים שתמיד יתמכו ויחזיקו אותך. אין הערכה, אהבה, חיבה, הצלחה או כל דבר אחר העולה בדעתך והמוגדר וקיים חיצונית לך, היכול להביא לך אושר; אושר אמיתי, שמחה אמיתית, נחת רוח של ממש. רק אתה. רק בפנים. זה לא אומר שאינך צריך להתייחס לעולם החיצון. כלל וכלל לא. זה אומר שאם אין לך כל האהבה וכל שאר המילים מבפנים, מתוכך, אין דבר חיצוני כלשהוא שימלא את החלל הזה. אין זה אומר שאין לאהוב אנשים אחרים, כי כפי שאתה יודע, אתה מחובר לכל אחד אחר. אתה וכל אחד אחר ואחת אחרת, כולכם אחד בסופו של דבר.

אבל השורש, המקור העליון, כל מה שנוגע אליך, לא יכול להתקיים ולהצליח אלא אם הוא יושב וקיים בתוכך. רק כאשר בתוכך יש מקום כזה, אז כל השאר מסתדר. ויש לי דבר חשוב ביותר לומר לך עכשיו. האמת הנוראה היא שהמקום הזה כן – אני חוזר – כן, ישנו....... בתוכך. אבל אתה לא מאמין. אתה מאמין בהפוך מכך. אתה מאמין שהכל תלוי ונשען על מה שיש בחוץ.

ואנחנו יכולים לנהל את הדיון הזה במשך שבע או שבעים השנים הבאות, ודבר לא יעזור. אם לא תלמד לזהות ולהכיר את העוצמה והכוחות והאהבה הקיימים בך, בתוכך, תמשיך לחפש אותם בחוץ, תמשיך לתת לאחרים את הכוח (שהם לא צריכים, ומעדיפים שלא יהיה להם) לומר לך מתי אתה ראוי לאהבתם ומתי אינך.

אז נכון שנעים ונחמד שאנשים פרט אליך מחבבים, אוהבים, מתים עליך וכו', או לחילופין שונאים, מתעבים, נגעלים ממך (נדמה לי שזה לא המקרה !!). אבל שוב ושוב ושוב: קודם כל אתה. אם אין לך אהבה עצמית – כל השאר לא שווה אפילו פרוטה אחת. אם אתה לא מקבל את עצמך כפי שאתה; כפי שאתה! ונכון שאתה לא הכי יפה בעולם, ונכון שאתה לא מהנדס, ונכון שאין לך אוטו (ואופנוע), ונכון ששיערך הולך ומלבין (סוף סוף, בגיל 50), ויש, אם נעשה "חשבון" מדויק ולפי פרטים, עוד הרבה נתונים שפעם לא היו לך (הנה נזכרתי – יש לך כבר כרס קטנה).

אבל.... אהבה.

אין שום תשובה אחרת. לא יכולה להיות תשובה אחרת. אהבה אמיתית. אהבה פנימית של אמנון לעצמו. אתה יודע היטב שתוך כדי שאתה מקליד את הדברים אני דוחף לך עוד רעיונות, עוד מחשבות. אתה יודע שלמעשה השיחה הזו מתנהלת כבר מהבוקר בהיקפים רציניים. קל יהיה לך לשאול אם אני, אמנון 2, אוהב אותך. אבל אתה יודע כמה דברים:

א: זה לא כל כך חשוב.

ב: ואם אני אומר שכן, גם אז זה לא משנה כמעט כלום.

ג: אתה אוהב אותך?

ד: גם אם כל העולם יאהב אותך אבל אתה לא תרשה לעצמך את הלוקסוס הזה, לא יעזור כלום.

רק אהבה לאמנון. רק אהבתך שלך – אמנון 1 – לעצמך, היא שבונה, היא שתיבנה אותך לאורך ולרוחב. ואם אתה אוהב את עצמך, הנה כבר עשינו צעד גדול, גדול מאד, בכיוון של בנייה. של בניית אדם נוסף שיהיה שבע רצון ושמח לעצמו. שחי כך שאחרים מרגישים שיש להם מה ללמוד ממנו. שכדאי להם ללמוד ממנו. שלא צריכים הם לקנא בו, (איזו תועלת צומחת מקנאה?) אלא לשאול, לבוא לפגישות, לשיחות, למפגשי המון שתקיים (אם תרצה). אבל גם אחרי פגישות כאלו (שעליהן משלמים, אם במקרה שכחת) כדאי שתזכור ששמחת חייך, אהבת חייך, בך היא, לך היא. כי אם את עצמך לא תאהב, גם לאחרים לא יהיה לך מה לתת. 

והערת אגב: אמרתי קודם שישנה אמת נוראה. האמת הנוראה היא שהמקום הזה ישנו. אבל אתה לא מאמין. והרי מכאן התחלנו את הדיון. ואתה אדם נבון. אתה אדם נבון ורגיש. בכל התקופות, בכל הימים הקשים והנוראים שעברת, לא היה לך על מי להישען. גם לא לימדו אותך לחפש בפנים. לחפש בפנים את התשובות לשאלות, את המקור הפנימי לאהבה. אהבה שאתה ראוי לה כמו כל אחד אחר. אתה כמובן לא האמנת שיש בכלל דבר כזה. אהבה עצמית. אנחנו יכולים עכשיו לדון לאורך הרבה שעות בשאלה למה היו פני הדברים כך. מה היית צריך ללמוד מזה, ושאלות רבות נוספות. אבל עכשיו אנחנו עומדים כאן. היום יום שישי. אתה כבר בן 53. ועכשיו אנחנו מתחילים.

אתה יודע שאין מקריות. אתה זוכר שבקורס, ביום חמישי לפני שבוע, אמרו עליך חבריך לקורס כמה וכמה דברים נהדרים. והנה עכשיו, בשעת כתיבת הדברים, אתה ממש מתנגד לכתוב מילים נהדרות על עצמך. כבר פה יש לנו עניין חשוב. נניח שאמרו עליך דברים מכוערים בלבד (ויחד עם זה רוצים שתיתן להם שיחה על הנושאים "שלך" – מעניין לָמה??). אפילו בתוך עצמך או מתוך עצמך ולמען עצמך – קשה לך לקבל ולומר על עצמך דברים טובים.

תגיד, מה אני עושה איתך?? 

תגיד, מה אתה עושה איתך???

אמנון יקירי. נפלת בפח. אתה נמצא עכשיו במין מלכודת. המשימה הנוכחית, שלך ושלי, מעכשיו והלאה, היא לבנות אצלך, לעודד, לפתוח ולפתח אצלך, את האהבה. האהבה העצמית שלך – אמנון – הקרוי בפי העם אמנון 1, אהבה כלפי אמנון 1. אהבה, קבלה, הערכה, שִמחה, השמחה שלך להיות עם אדם שנחמד לך איתו. (תגיד, נחמד לך איתו??)

ת: כנראה הרגזתי אותך מאד!

ש:

    א: לא הרגזת אותי.

    ב: מה אכפת לך ממני. אכפת לך ממך?

    ג: למה ההערכה הראשונה שלך היא שהרגזת אותי? אולי האפשרות המתאימה יותר היא לשאול – ואתה יודע שלא תצא ממני בלי תשובה – לשאול למה התגובה שלי לָנושא שעלה עכשיו היא כל כך ארוכה?

כי זה בדיוק הוא אחד המאפיינים של המסלול הרגיל והכל כך שיגרתי ואומלל של כמעט כל אחד.

    ד: ואם הרגזת אותי, אז מה?

    ה: ענה בבקשה לשאלה.

ת: האם נחמד לי עם אמנון 1? אתה רואה שכשאני יושב כאן ליד המחשב ולוח המקשים, אני חושב. אני לא מצליח לשלוף מן השרוול את המילה: כן. ואני מרגיש אומלל מאד עכשיו. אומלל שאני, אפילו לעצמי לא יכול לתת את התשובה "כן, נחמד לי עם אמנון" (ולא נדבר על מילה כבדה הרבה יותר כמו אהבה!!). ואני רואה את הכתוב. וחושב, ומרגיש עצוב. עצוב לי נורא. עומדות לי דמעות בעיניים. ואני רוצה לבכות. ועדיין אין לי היכולת לומר לאמנון 1, לעצמי, שנחמד לי איתו. שנחמד לי איתי. ומין הרגשת שממון, הרגשה של ריקנות, של חוסר טעם. של חוסר עניין ותכלית. אני מרגיש מיואש.

ש: זו הפעם השנייה היום שאני אומר יופי!!. אבל הפעם היופי הוא אחר. אני שמח שאלו הדברים שאתה אומר. כי כשאתה אומר שאתה מיואש, אתה אולי מתכוון שאתה מרים ידיים. ואם אתה באמת מרים ידיים, אנחנו שנינו בכיוון הנכון. אני אלמד אותך. אהיה איתך בכל מצב, אלך איתך לכל מקום, אלווה אותך בכל רגע ואזכיר לך מי אתה ומה אתה. נראה שאת הדבר הזה שכחת.