באמצע שנה שעברה, לקחנו החלטה לתת לילדה רטלין
לא קל להחליט כזאת החלטה
אולי כי אני כלכך אוהב אותה, אוהב את אישיות המקסימה שלה
את הדמיון הפורה, את היכולת שלה לבנות עולמות חדשים.
פעם
הערתי אותה מהשינה, כי הזמן נגמר לו
היא הסתכלה עלי במבט קצת כועס ואמרה
"למה הערת אותי, לא הספקתי את הסוף של החלום ועכשיו אני לא יודעת איך הוא נגמר"
כלכך הבנתי אותה
והיה לי שפריץ ענקי של אהבה אליה, אישה קטנה.

בחופש הגדול, למרות שאמא הבטיחה שלא תקבל רטלין
היא נאלצה לתת לה כדור ביום.
הקטנה אמרה שהיא לא אוהבת לקחת כדור
שאלתי אותה למה
והיא ענתה, כי זה מפריע לדמיון.
הציורים שלה, שתמיד מלאי צבעים ושמחים, הופכים חד צבע
תחת השפעת הרטלין

היום בצהרים, לקחתי בעצמי כדור (בעצם כדוריים) רק בכדי לדעת
כיצד זה מרגיש
אני עדיין תחת השפעה מוזרה של הכדור הזה
כמו נימול קל בפנים
ולחץ פנים מוחי החוצה
מחר אנסה שוב, אומרים שלוקח לזה זמן להשפיע
ג. אמר שאני נראה מסומם לגמרי
ואז הזכיר לי את מדריך הטרמפיסט
שבו מגיעה חללית, ארתור דנט בטוח שבאים להציל אותו
יורד ממנה אדם
שואל אותו, אתה ארתור דנט
הוא משמיע קולות של כן
ואז האיש אומר לו "אתה אידיוט" והולך

אבל יש תופעה מעניינת אצלי מהכדור, כאילו הראיה תפסה חידוד קונטרס
והמון מחשבות על בחירות של הורים
שבכל אחת מהן, יש טוב ורע