שוכב אני במיתתי שוכב

מביט למעלה על התקרה

בודד לבד ללא עתיד ללא תיקווה

החדר כולו אפל וקר אפילו

שאור יום בחוץ הלב כואב

והכאב הוא חד כמו סכין

חותך את ליבי דמעות של דם

זולגות מי עיניי דמעות של כאב

היו ימים עברו חלפו והכאב

והאפילה גדלה מי יום ליום

רק בלילות בחלומות

חולם על ימים טובים יותר

על צחוק על אהבה על שמחה

אבל החלומות הם חלומות ועם הזמן

גם את מקומם תופסת האפלה

שוכב אני במיתתי ומתפלל

כי כל מה שנישאר לי זה

רק האמונה והתקווה

לימים אחרים לימים טובים יותר

וביום שגם זה יעלם גם חיי איתם