"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" 

הפסוק הזה, הלקוח מספר ירמיהו, פוגע בנקודה רגישה וכל פעם מרטיט מחדש את מיתרי ליבנו, ולא לשווא. הפסוק נאמר על בניה של רחל אימנו, אשר מתה בזמן שכרעה ללדת את בנה השני, בנימין. אולם ברבות השנים פירושו של הפסוק הפך עבורנו לכזה המתאר את בני ישראל כולם, הבנים של כולנו.

כך גם גלעד שליט. בהתחלה הוא היה בנם הפרטי של אביבה ונועם שליט, אך לאחר חמש וחצי שנים ארוכות בשבי החמאס, הוא הפך לילד של עם ישראל כולו, "הילד של כולנו", כפי שנאמר אודותיו פעמים רבות מספור.

והוא שב הביתה. אני מעולם לא הגעתי לאוהל המחאה שהוקם מול משכנו של ראש הממשלה בירושלים, לא צעדתי בצעדה ממצפה הילה לכנסת בקיץ שעבר אף שעברה בסמוך לביתי, ואני לא השתתפתי בפסטיבל התקשורתי שנחגג סביב שליט כאשר הוא חזר. אני לא הייתי בעד העסקה ששחררה 1,027 מחבלים עם דם על הידיים, מספר חסר תקדים בהיקפו.

אך אני שמחה שגלעד שליט שב לחיק משפחתו. אני שמחה שהוא שב כי הוא הבן שלנו, ובנים צריכים לשוב לגבולם.

אולם, שובו של גלעד היא שמחה שמהולה בהרבה מאוד עצב ואת זאת צריך לזכור. 569 ישראלים קיפדו את חייהם בפעולות טרור אלו ואחרות שהאחראים להם לא נתנו על כך את הדין, לפחות לא באופן מלא. עשרות מאסרי עולם נגזרו על נסר תאימה, שהשתתף בביצוע הפיגוע במלון פארק, 15 מאסרי עולם נגזרו על מוחמד דאגלס ואחלאם תמימי שהשתתפו בביצוע הפיגוע במסעדת סברו, והם ורבים אחרים ישבו בכלא בין עשר שנים לחמש עשרה שנים, והרשימה נמשכת ונמשכת.

משפחותיהם של הנרצחים זעקו שדם יקיריהן רותח בקבר, וכי כל שנותר להן מקרוביהן היא הנקמה, והידיעה שהאחראי והאחראים למעשים יישבו בכלא. לפני שבוע וחצי גם זה נלקח מהן. כאשר התאפשר למשפחות להגיש עתירה לבג"ץ מעטות עשו כן, היות שהן ידעו שהמשחק מכור ושהמדינה תפסול את העתירות במחי יד.

אחת המשפחות אשר תפסה את עיני הייתה משפחת סחיווסחורדר, אשר בעבר מנתה עשרה נפשות וכיום נותרו ממנה חמישה בלבד.

לפני עשר שנים במסעדת סבארו נהרגו הוריהם, אחיהם ואחיותיהם של חמשת הנפשות שנותרו במשפחה סחיווסחורדר. כשצפיתי בכתבה שנעשתה  עליהם לא מזמן, "במקור", לא יכולתי שלא לחשוב כמה היום עשר שנים לאחר הפיגוע, הם כולם כבר אנשים בוגרים , אך פרט אולי לבן הבכור מאיר, הם כולם עוד מדברים כמו ילדים שרק אתמול אבדו להם הוריהם והם מצפים כל רגע לשובם. הם הילדים האמיתיים שלנו. הם ולא גלעד. התבוננתי בגלעד כשהוא חזר מהשבי, בדקות הראשונות הוקרן ריאיון עמו בטלוויזיה המצרית. הוא ענה תשובות של אדם בוגר, מבוגר, ומשכיל. אפשר לנתח את אישיותו ואת החוסן הדרוש לאדם לעמוד בתנאים של שבי כל כך הרבה שנים, ולהגיע לאינסוף מסקנות, אך מסקנה אחת היא חד-משמעית, הוא כבר אינו ילד.

לאחר ששמעו שהמחבלת אחלם תמימי אשר הסיעה את מבצע הפיגוע במסעדת סבארו, תשוחרר בעסקת שליט, משפחת סחיווסחורדר עתרה לבג"ץ והתייצבה בבית המשפט, וגם התעמתה מול נועם שליט. כשזה לא עזר, בני המשפחה החליטו לוותר על אזרחותם הישראלית ולרדת מהארץ.

חוץ מהילד האחד שסביבו יש עיסוק בלתי פוסק, צריך גם להתמקד בילדים הרבים האחרים. בילדים החיים, אלו אשר המדינה הפנתה להם עורף בבירוקרטיה אטומה, ובאלו אשר כבר אינם בין החיים.

מדינה שלא תשמור על ילדיה, סופה שתאבד אותם.