0
בדיוק כשסבא יחיאל החזיר את נשמתו לבורא, זוג ריאות התאמנו ביללת בכי ראשונה והפנים האדומים התכרכמו במאמץ. ימים אחדים לפני מותו הוא ביקש שיוסיפו את שם אשתו לשמה, כי סל השמות המודרניים האלה לא מכבדים מספיק את זכרה .אח"כ שאלה את עצמה איזה חלק נלקח מנשמתה של התינוקת המוזרה . לילות ארוכים מחוסרי שינה בכתה הקטנה עד שנרדמה והיא מנדנדת את מיטתה בחוסר מנוחה שהלך וגבר. משהו בפנים הקטנטנים האלה היה בו חסר, עוד מלידה. היא הייתה ילדת ירח. את השאלות שאסור היה לה לבטא שאלה את עצמה רק באישון לילה, במשך היום עצרו אותה אנשים עם עגלת התינוק משתאים למראה התינוקת היפיפיה עם עיני השמיים המהפנטות. סבא יחיאל היה נוטל לידיו כלים. מטפח ,מתקן ,צובע ,נוגע מהטפחות עד למסד .הכול בשתי הידיים האלה היה מראה על כפות ידיו הגדולות המחורצות ומחבק. איש בלי הרבה מילים, כל מילה שלו בסלע, לא טעה אף לא פעם אחת. אישה אסור לה להיות כל כך הרבה זמן לבד היה אומר סבא יחיאל ,אני דואג לך, מה יהיה כשאלך מכאן? מי יכול עלייך מי? היא הייתה מהנהנת, יודעת בבירור שהוא צודק אבל זה לא גרם לה להקשיב. והילדה גדלה בינתיים , והתרככה וכמו מצאה את החלק החסר בה בגבר שלה. או שהחיבוק שלו היה המקום הנכון עבורה. והיא? עדיין לבד ומי יכול עליה מי? סבא יחיאל אמר לה שהגבר הזה לא בשבילה, טוב לא ייצא לך מזה ,הוסיף, את תהרסי את עצמך ואת כולם סביבך. והיא ,כהרגלה. אחר כך במשך שנים כשהייתה מועקה חונקת את גרונה הייתה זועקת מול הים, היא וכלב שחור גדול שהיה מרקד סביבה כמו הייתה מדורה. עוד יום כיפור אחד מתקרב.. " תמות כבר! אלוהים!" הייתה צועקת ועושה תשליך של חצי מקל במבוק אל הגלים לפי מתכון של טקס פגאני לגמרי שנתנה לה המכשפה ה -85 אצלה ביקרה, שתגאל אותה מההתמכרות החולנית הזו לגבר האחד הבלתי מתאים . הרוח משליכה את המילים חזרה אל פיה והשיער השחור שלה שכבר נראו בו קווצות מכסיפות מצליף בפראות על הלחי . אבל המקל היה חוזר אליה מתעקש להישטף אל החוף מסרב לשחרר אותה. עוד שנה מגיעה לפרקה וחולפת בלי דורש. היא תפטר מכאב הרפאים האמיתי הזה של הגדמים שגידלה לעצמה במקום ידיים. היא כל כך צריכה את החיבוק של סבא יחיאל. |