יקיריי,

נמשיך בנקודה בה הפסקנו בשבוע שעבר: ידע!

באמת-באמת, הכל בחיים שלנו הוא פונקציה של ידע. אנחנו יכולים לחשוב, לעשות, להרגיש, רק בהתאם לידע שמצוי בנו וזה נכון לגבי כל דבר ונושא: החל מלשרוך נעליים, וגמור בבניית לווינים. החל מאפיית עוגה וגמור במציאת תרופה לסרטן. החל מכל דבר וגמור בכל דבר... וכל מה שבאמצע.

הכל!

אם אני יודעת לאפות בראוניז - אני יכולה לאפות עוגיות בראוניז, בהתאם למתקון שבידי.

אני יכולה לעשותן יותר מתוקות או פחות, עם אגוזים או בלי... ועם כל וריאציה שלמדתי או ''המצאתי'', הודות לידע שיש לי לגבי מאפים, פלוס ההעדפות האישיות שלי.

אם אני יודעת שאני רצויה, אהובה, מוצלחת, כי ההורים שלי אמרו לי את זה מגיל אפס (הלואי שהייו אומרים לי ואני לילדי) ומראים לי את אהבתם ושמחתם בי - אני אוכל להביע את רצונותי ואף להגשימם בקלות ובחדווה.

אם אני יודעת ש''אין אהבות שמחות'' - אזי אני, כדי ''לאהוב'' (מי לא רוצה לאהוב ולהיות נאהב) אמנם אצור לעצמי יחסי אהבה, אך אלה יהיו - איך לא? - מכאיבים ומלאי דרמות.

אם אני יודעת שקל ומהנה להיות הורה, וכי ילדים הם אכן שמחה וגיל  (גם אם הם לפעמים חולים, עצובים, מעדיפים כל מיני דברים שמאיפה זה בא להם...) - אני אהיה כמובן הורה אחראי, אבל אוהב/ת קליל/ה ומאושר/ת.

וכן הלאה וכן הלאה לגבי כל נושא, בלי יוצא מן הכלל.

אני יכולה כמובן לפרט יותר, אבל אני חוששת להלאות אתכם.

אסכם כרגע בכך שאומר, שנקודת מוצא ''תיאורטית'' זו, לפיה הכל בחיינו הוא פונקציה של ידע, מהווה נר לרגלי ואפילו עמוד האש של עבודתי ה''טיפולית'', כי היא המפתח לעשיית השינוי המיוחל.

כשאנחנו יודעים מה ''תוקע'' אותנו ואיך ניתן לצאת - אנחנו יכולים לצאת.

כפי שכבר אמרתי (אני נוהגת לחזור על עצמי ולא במקרה) 

החיים שלנו לא חייבים להיות קשים ואנחנו לא אמורים לסבול.

אוהבת אתכם ומודה לכם על התגובות, הלייקים והכוכבים (אני כל כך אוהבת נצנצים...)

שלכם עד שלישי הבא - רותי.