מלכתחילה היה ברור שראוי שירך העצום לתגובה מלאה יותר שהתעוררה מתגובתי הראשונית, שבה ציינתי ש"השלם גדול בהרבה מסך חלקיו המפוענחים". אולי כי השיר עוסק גם בבלתי מתפענח, באותו סוד נפלא וגם נורא, של מקורות ההשראה. הוא מראה כיצד היאוש (האמהי? – כמו בהיפוך ההיגיון והפתרון הפלאי של סיפור "פֶּרַח לֵב הַזָּהָב") "רַק מוֹסִיף וּמִתְעַצֵם". אולם, כפי שמראה הסיום-  הוא מתגלגל ונוצר מחדש בדרך ה"שקטה", הכתובה, של השירה.

זה מתחיל בשאגת הכאב ההיולית, הכי בסיסית וחסרת המילים, זו שיכולה בעוצמתה להמית, אולי כי היא ניזונה, או נובעת, מן המוות. היא היולית גם במובן הקוסמולוגי ממנו נבנה עולם המטפורות בשיר זה. כמו ראוי היה לטעון שהשאגה היא מפץ גדול, כמותו היא באה מן האינסוף, גדולה כמו איתני היקום, וכמותם בכוחה  להרוס, אך גם לברוא, ולהוליד. וכיצד? בשלב בו במהלך המסע ה"קוסמי", נוכח הזמן החולף, השפעת "איתני הטבע", של הקול הראשוני הזה, נשחקת (גַם מֶטֶאוֹר לֹא מְסַמֵּן מַכְתֵּשׁ בַּאֲדָמָה-הָאֵם") או דועכת ("שְׁנוֹת אוֹר מְדַלְּלוֹת הִדְהוּד דִבּוּר, מִתְרַכֵּךְ לִנְהָמָה, מִתְגַּלְגֵּל לְמִלְמוּל, דּוֹעֵךְ"). השאגה הולכת ומתפוררת למרכיבים, כדי להבנות מחדש. בתהליך הזה היא הופכת לבכי, שאף הוא כמו השאגה אינו ארוג ממילים,  אינו סדור ו"הגיוני", אך גם אינו דומה כבר בעוצמתו לשאגת הכאב הראשוני. הוא "שטוח יותר"  "יְפָחוֹת לֹא סְדוּרוֹת, תַּחְבִּיר נְטוּל כְּלָלִים, שָׁטוּחַ לְנֹכַח גֹדְלוֹ שֶׁל אֵרוּעַ כֹּה מְכוֹנֵן. מוּסִיקָה לֹא מְסוּנְכְרֶנֶת".

כאשר הזמן עושה את שלו, מתרחש תהליך העיבוד, ההבנה, ואולי ההשלמה. שתחילתו או במהלכו מתרחשת השלכה (פרויקציה) ומי יודע, אולי גם חשבון נפש "אֲנִי מְפָרֶשֶׁת. מַה אֲנִי מְבִינָה בְּמַעֲרֶכֶת הַעֲצַבִּים שֶׁלָּה. מִמֶּנִּי אֲנִי מַשְׁלִיכָה, מֵהַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה שֶׁלִּי, וְכִי יֵשׁ לִי אֲחֵרֶת?" ולבסוף  מתרחשת הבניה מחדש של גל ההריסות לכדי יצירה.

והסיום ברור מאוד. הוא מפרש מהי שירה עבור הדוברת, ומדוע היא "חייבת" בה, הכתיבה – "מעשי ידיה" - הם הכלי הממיר כאב, הרס וחורבן, לכלל בנייה ו"פיסול" של שירה (רוֹגֶמֶת אֶת הַמֶּרֶד וְאָז עוֹרֶמֶת אֶת הַאֲבָנִים, מְפַסֶּלֶת יַד לַבָּנִים, יַד לַבָּנוֹת, וְתֵל חֳרָבוֹת לְצִיּוּן הָאִוֶּלֶת), ובכך היא שבה ונוגעת בשמיים, מהם יצתה בת הקול בשאגתה הראשונית, אך הפעם מפעמת הרוח – הדוברת היא כמלאכים האומרים שירה, ובו זמנית היא כוח עוד יותר עליון, מעין אלוהים, הפונה אל מלאכיו משרתיו עושי דברו, אך לא בנזיפה כמו במקור – מעשי ידיה תובעים שירה ולא טובעים. אבל הדרש מצוי שם, מעשי ידיה כבר טבעו וחוללו את השאגה, ולכן כעת הם תובעים "פיצוי" שירה. הטביעה הופכת לתביעה, לכורח גדול ממנה. ממך!  אז אל תאמרי נואש.   

צטט: Shimon Rosenberg 2011-11-04 18:53:43

יש בשיר הזה שורות שירה פיוטיות רבות עצמה, חסד, ייחוד ומקוריות...וגו'

כל השירה היא עונג שבת. אך כדי להגיע אל העונג הזה חייבת הדוברת להגיע אל מסע לא מתפשר עם עצמה. מסע שאין בו כמעט הייתי אלא מסע של חווייה שהיא הייתה בו. הנגיעות שלה במסע מותירות אותי פעורת פה ופעורת עיניים מהיופי הנשגב הזה שיצא מתוכה.

"נִדְמֶה שֶׁעַכְשָׁיו לְאַחַר-מַעֲשֶׂה. חֶלְקִיקֵי יְקוּם מִתְפַּיְּטִים בְּרִקּוּד מְסֻגְנָן
וּבֵין נִיעַ לְנִיעַ מוֹתְחִים נִימֵי צְבָעִים מִתְחַלְּפִים בְּהִתְכַּוְּנוּת יְתֵרָה.
אִם אֵין מִי שֶׁיַּגִּיד אַל תֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לְפָחוֹת מוּכְרָחִים
שִׁירָה. מַעֲשֵׂי יַדָּי תּוֹבְעִים וַאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה. אֲנִי וְהַמַּלְאָכִים". יש בשיר הזה הִבראות מחדש כמו עוף החול שממצב של מוות מתעורר לחיים. החיים הם בריאת השיר והשירה הנפלאה הזאת שאין בלתה. יופי כזה שנברא, הוא היופי של החיים הסופגים עלבון, אכזבה,ייאוש, ריקנות, עוצמות של סבל נוראי וכאב של בכי מייסר המשנה פניו לצחוק. והתהליך הזה ,הוא תהליך עוצמתי שמסתיים באופטימיות נהדרת האומרת שירה.

ומהי אותה שירה? זו שירת הלב שבאה ממעמקים ויוצרת שירת בכי, תפילה המגיעה למרומים. תפילה המאחסנת בתוכה את התקוה,האהבה והאמונה בלעדיהן אין חיים. היופי הזה של השיר הוא תפילת הודיה לאל,המנון של הלב על מה שיש לדוברת ומה היא מפקידה בידי הקוראים. תודה לפקדון הנהדר הזה המענג אותי בקוראו. שבת נהדרת לך שושי.

"

יש בשיר הזה שורות שירה פיוטיות רבות עצמה, חסד, ייחוד ומקוריות, ועדיין השלם גדול בהרבה מסך חלקיו המפוענחים. אבל הסיום ברור מאוד. הוא מפרש מהי שירה עבור הדוברת, ומדוע היא "חייבת" בה, הכתיבה – מעשי ידיה הם הכלי הממיר כאב, הרס וחורבן, לכלל בנייה ו"פיסול" של שירה (רוֹגֶמֶת אֶת הַמֶּרֶד וְאָז עוֹרֶמֶת אֶת הַאֲבָנִים, מְפַסֶּלֶת יַד לַבָּנִים, יַד לַבָּנוֹת, וְתֵל חֳרָבוֹת לְצִיּוּן הָאִוֶּלֶת), ובכך היא נוגעת בשמיים, היא כמלאכים האומרים שירה, והיא גם ככוח העליון, אלוהים הפונה אל המלאכים אך לא בנזיפה כמו במקור – מעשי ידיה תובעים שירה ולא טובעים. אבל הדרש מצוי שם, משעי ידיה טבעו ולכן כעת הם תובעים שירה. הטביעה הופכת לתביעה, לכורח גדול ממנה. ממך!  אז אל תאמרי נואש   

אֵין מִי שֶׁיַּגִּיד לִי אַל תֹּאמְרִי נוֹאָשׁ.

יָרַשְׁתִּי אֶת זֶה מִפֶּרַח לֵב הַזָּהָב וּמֵאָז

נִדְמֶה שֶׁהַמַּבָּט הַזֶּה רַק מוֹסִיף וּמִתְעַצֵם.

יפה מאוד !

אֵין מִי שֶׁיַּגִּיד לִי אַל תֹּאמְרִי נוֹאָשׁ.
יָרַשְׁתִּי אֶת זֶה מִפֶּרַח לֵב הַזָּהָב וּמֵאָז ...

שורות בגבול האלוהיות, כמה קסם וערגה בדברייך, נפעם מיופי שורותייך.