מאז שאני זוכר את עצמי – רציתי בלוג. שני דברים הפריעו לי ברצון הזה, אחד הוא שאני זוכר את עצמי מגיל 3 (ואולי אפילו קודם) והשני (שמתחבר באופן פלאי לראשון) לא היתה אז המילה בלוג (וגם לא ידעתי לכתוב, ועדיין אני לא בטוח שאני ממש מבריק בזה). מה שאומר שכל הפיסקה הראשונה שלי היא שקר.

יש לי תחושה כזו שהיום לכולם יש בלוגים. החל מאחמינג'אד וכלה בביבי, החל מחברי הטוב – עמי ליבנה (שגילה לי את האתר הזה) וכלה ברוני סופר סטאר (שדרך קיומה הבנתי שיש זמרת שממש מחקה אותה – בריטני ספירס). ועכשיו גם לי יש. מוזר. מה מניע את האנשים לכתוב מלל רב וחסר תוחלת בשביל אנשים זרים? מה מניע אנשים זרים לקרוא מלל רב וחסר תוחלת. אין ספק מדובר באניגמה. אומרים שעם ישראל הוא עם הספר. כותבים כאן מלא ספרים כל שנה. קונים הרבה ספרים כל שנה. אבל ביננו - קוראים מעט מאוד. כל אחד רוצה לכתוב ולהביע את דעתו וכישרונו. לא כל אחד רוצה לקרוא, למי יש כח. יש לי ספרייה גדולה בבית. היא מארחת ספרים רבים שטרם פתחתי וספק אם אי פעם אפתח. אני אוהב ספרים ומתקשה בקריאתם. רועש בעיר הזה ואני מאבד ריכוז בקלות. לפעמים נדמה לי שברחוב שלי יש תורנות רעש בין אתרי בנייה, ואני גר באחד מהרחובות השקטים והקסומים בעיר (גוש חלב). השבוע אחרי 3.5 שנים שאני גר פה סיימו לבנות את הבניין ממול. בשלוש וחצי שנים האלה שבמהלכם נבנה הבניין הזה (3.5 קומות) שרון נכנס לקומה, בעזריאלי בנו עוד 40 קומות, אני התחתנתי – והתגרשתי (עם בחורה שקוראים לה שרון), והמון מים מעופשים זרמו להם בנחת מהים אל הירקון (שהוא ההוכחה לכך שלא כל הנחלים מובלים אל הים ). אז אחרי שסיימו אותו אמרתי לעצמי שנגמרו התירוצים ועכשיו ללא ספק אני אתחיל לקרוא. עכשיו יהיה שקט, ושלווה, ונעים ונוח... הכל כבר היה מוכן. אפילו הערסל שלי. אלא שהיום בשבע בבוקר התייצבה לה מכולה צהובה מול חלון ביתי, ושרוול ארוך נמתח אליה מהבניין ליד הבניין ממול ורעש קידוחים אימתני החל להגיע מהקומה השלישית של הבניין. אז לקרוא אני כבר כנראה אקרא בקבר. נשאר רק לכתוב – את הבלוג הזה. זה תרוץ מעולה לא לכתוב את הדברים שאני באמת צריך לכתוב. אני מקווה שתקראו אותו - אולי אפילו תהנו. אחרת בשביל מי אני עושה את זה. בשבילי? כנראה שכן...