כותרות TheMarker >
    ';

    ערפילית אוריון

    חוויות, הגיגים ושאר ירקות

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      14/4/12 21:16:
    ועכשיו גיליתי משהו יותר מדהים... גיליתי שכתבתי לידידי עדן.... האם דברנו על זה פעם? אגב את השיר עליו כתבתי, כתב תמיד אחר.....
      14/4/12 21:15:
    רוני! זכור לי מאד התקליטון עם המדבקה הלבנה, בכתב יד, שסבא הביא, ונתן לי להניח על הפטיפון הישן שלהם (כבר אז היה ישן...) מאז שמעתי את השיר בהתרגשות פעמים רבות, כתבו על סבא שיר ועוד הקליטו.... תהיתי רבות על התלמיד שכתב את השיר, וסבא לא קרא לך שפירא.... הוא בהחלט ידע מי הוא זה ששר... במלאות שנה לפטירתו, חיפשתי קצת מידע ומצאתי את הפוסט שלך כאן, מרגש ויפה. אני יודע שסבא היה קשוח מאד עם תלמידיו אבל בשבילי היה הסבא המצחיק. והוא היה בן אדם מאד מצחיק. איתנו לא הקפיד, בטח לא על תיספורת (אני, למשל, עם שעור ארוך). תודה לך על הדברים, שלחתי אותם גם לסבתא, אני בטוח שזה ירגש גם אותה.
      5/11/11 21:24:
    כמה מופלא זיכרונך המשמר אנקדוטות כאלה ממורה אהוב. צירוף מקרים שהוא מת השנה והנה כתבת עליו כמעט רשימת פרידה באיחור קל בלבד. מה טוב למוריך שהיו להם תלמידים שזוכרים אותם בחיבה רבה כל כך.
      2/11/11 10:21:
    עדן, כתוב יפה. ריגשתני. רות

    צ'קירוב

    4 תגובות   יום שלישי, 1/11/11, 18:21

    פעם היה כזה מן קמפיין "מורים ששינו את חייך". נזכרתי בקמפיין וחשבתי שיש כמה כאלה, על חלקם כבר כתבתי והנה פוסט שלם על אחד החשובים שבהם – יעקב צ'קירוב.

    כמעט כל מי שעבר באורט סינגאלובסקי תל-אביב, גם אם לא למד אצלו, יודע במי מדובר. המורה הראשון של אורט בישראל. הבולגרי בה'א הידיעה!

     

    התוודעתי אליו בסיום כיתה ט', בחופשת הקיץ שחצייה הוקדש למפגש עם בית הספר התיכון, בו החלטתי ללמוד "אורט יד-סינגאלובסקי, בתל-אביב. בדרך כלל הלימודים בבית הספר היו ארבע שנתיים, אך בית הספר היה ערוך לקלוט גם בוגרי חטיבות ביניים שלמדו את כיתה ט' בחטיבה, והשלימו את פרקי הלימודים בטכנולוגיה ועבודה מעשית בחציה של חופשת הקיץ.

     

    לכיתת ההשלמה הזו, הגענו ערב רב של תלמידים מכל קצוות גוש דן, מראשון לציון וחולון ועד לרמת השרון והרצליה. מיפו ותל-כביר ועד לשכונות אפקה וצפון תל-אביב. וכדי להכניס אותנו לתלם הפגישו אותנו ישר מן השיעור הראשון עם צ'קירוב.

    חלפו להן שלושים וחמש שנים מאז אותו מפגש, אולם הוא ורבים מהשיעורים שעברנו ביחד לאחר מכן חרוטים בי היטב. כאמור צ'קירוב היה ממוצא בולגרי, נולד בשנת 1921 בבולגריה.

     

    בהתחלה כדי להכניס אותנו למשמעת, נהג בנו ברודנות, דאג שמעבר לשינון החומר הנלמד, שרטוטים אין סופיים לתוך הלילה, נקפיד גם על הופעתנו החיצונית כלומר, תספורת, גילוח, ונקיון ידיים וציפורניים שנבדקו לכל תלמיד בעת הכניסה לכיתה. בתחילה זה היה מאיים, אחר כך מרגיז אולם בפרספקטיבה של זמן אנו יודעים – הוא עשה מאתנו בני אדם!

     

    דורות של מורים באורט התחנכו על ברכיו. בן-דוד, המחנך שלי בכיתה י' (ב-3-ב') היה מתלמידיו הראשונים, והמחנך בכיתה יא-יב (אהרון לבקוביץ') היה מתלמידיו של בן-דוד (המחנך בשנה הראשונה).

     

    הרעיון שבישראל תהיה תעשיית מתכת זרם בדמו, והוא העביר את האהבה לפלדה, ולעיבוד השבבי אל התלמידים. דרך שעות על שעות של שיוף סיזיפי של פרופילי פלדה ועד ללימוד השימוש במחרטה ובכרסומת. זכורים לי במיוחד שיעורי הפלסטיקה בהם למדנו לעבוד עם חומרים פלאסטיים שנחשבו אז לחדישים, ובחופשת הקיץ כבר יישמתי את הנלמד בבניית גלשנים.

     

    אבל יותר מכל זכור לי מהמורה המופלא הזה משהו אישי, אישי מאוד. כמו כל מורה מסור, היה מקריא את שמות התלמידים בתחילת כל שעור לבדיקת נוכחות, בהתחלה היה עובר על הרשימה ומקריא מן היומן, אחר כך היה פשוט עובר ומצביע על ראשי התלמידים ובודק את הימצאותם (למותר לציין שהמקומות בכיתה היו קבועים...) . ואז שמתי לב, שבמקום לקרוא בשמי, הוא קורא לי "שפירא". ניסיתי לתקנן אותו בזהירות "אבל המורה קוראים לי..." , "בסדר", היה אומר, "אבל אתה שפירא".

     

    גם בסדנת החרטות, מחרטת ההאריסון עליה עבדתי, היתה מרוחקת מטרים ספורים משולחנו, והוא היה בעיניו הבוחנות מצליח לראות ולזהות את פעולותינו העתידיות ולהזהיר בקול לפני שתארע הטעות שעלולה לעלות לפעמים ביוקר... גם אז, היה מרעים אלי בקול "שפירא! , תוציא את המפתח מהתפסנית, לפני שאזרוק עליך פטיש!"

    פעם אחת, בתחילת השנה השלישית, בשיעור טכנולוגיה, בתאריך ה-6 באוקטובר, נכנס לכיתה ושאל אותנו, "איזה יום היום?" היינו מעט מופתעים מהשאלה. "מה קרה היום?" שאל בקול רם יותר ונראה עליו שהוא מתרגש במיוחד. גם אז לא ידענו מה לענות. רק תלמיד אחד ענה בשקט: "היום פרצה המלחמה" הכוונה למלחמת יום הכיפורים. בדמעות שנגרו מעניו, הבנו בשקט כי מלחמה זו, על אבדותיה הרבות שכמה מתלמידיו נמנו עליהו מעיקה עליו עד למאוד.

     

    פעם אחת, באותה סדנה לחרטות, קרא לי לפתע, והורה לי לשבת ממולו ליד השולחן. מאחוריו היה ארון מתכת גדול, הוא קם והסתובב, פתח את דלת הארון שהיה מלא בקלסרים שחורים המסודרים על מדפיו.

    צ'קירוב שלף את אחד הקלסרים ההם, ובתוכו הראה לי תמונה, דהויה למדי, הצביע עליה ואמר "זה שפירא". אחר כך ללא מילים, סגר את הקלסר והחזיר אותו למקומו. חזר, ליטף ליטוף קל על הראש (שהיה חבוש בכובע מצחייה) ואמר "היידה בה, תחזור לעבוד".

     

    לימים עברתי על רשימת חללי בית הספר במלחמות השונות (יש לא מעט) אולם לא מצאתי אדם ששם משפחתו שפירא. מפאת עין הרע, לא חקרתי בנושא יותר מדי.

     

    בכיתה י"ב, כבר לא לימד אותנו. אולם כשעבר על ידנו, זכה לכבוד השמור לאנשים מיוחדים מאוד.

    במהלך השנים נפגשתי עם בוגרי אורט משנים שונות וממגמות שונות, כולם ללא יוצא מן הכלל נוקבים בשם צ'קירוב, כשם נרדף לבית הספר.

     

    כהכנה לכתיבת הטקסט הזה חיפשתי אודותיו מעט באינטרנט. והצטערתי לגלות כי במרץ השנה (2011)  הלך צ'קירוב לעולמו והוא בן תשעים.

     

    יהי זכרו ברוך.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      עדן אוריון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין