לא כתבתי הרבה זמן. הידיים שלי רועדות. האצבעות לא בטוחות. זה לא לגמרי כמו לרכב על אופניים. אפילו סיבת הכתיבה השתנתה הטעם והמטרה אחרי ההתבודדות והויפאסנה שגזרתי על עצמי. ועכשיו אני פה. חזרתי הביתה ויש את הזרות הזו של "תני לי דקה להתרגל אליך שוב" של יהודית רביץ. כמו לחזור מחו"ל אחרי כמה ימים שבוע או יותר ואני לא בטוח שהילדים יכירו אותי יקבלו אותי והם לא יודעים אם לשוב ולחבק או להצטנף בידיי אימם ששם בטוח יותר. שם הם לא נעזבו לשבוע. מה לעשות? לחבק אותה? להביט בה מרחוק ולא להתנפל? לתת גם לה לעכל שהגעתי? שבאתי? ליטוף. ליטוף תמיד עוזר. מדברים רבות בשם החיבוק יש לו כבוד אבל מה על הליטוף? גם לליטוף מגיע צומי, וליטוף עם החזרה הביתה הוא הפיתרון. בגב היד עם היד שלי על שלה או על הגב, מאחורי הכתפיים, מאחור. לא ליטוף פולשני, מרמז ליטוף חברי. אוהב! ברכות. בגעגוע. באהבה. אז ניסיתי ללטף את גב היד שלך או להניח יד מעודדת על כתפך אחרי ימים שלא הייתי בבית, כאן. |
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#