התמיכה הכל-כך אמיצה של כלי התקשורת בכל מה שקשור במחאה החברתית יותר ממגוחכת. נדמה כאילו כל יום מחפשים מתחת האדמה משהו או מישהו שאפשר יהיה להסתייע בו כדי להחזיק את הנושא על סדר היום; "מנהיגי" המחאה זוכים לחשיפה תקשורתית כאילו היו אישי ציבור חשובים ונערצים; הדיווחים על מספר המשתתפים באירועי המחאה השונים, מנותקים לגמרי מהמציאות; אפילו האווירה העליצה והמבודחת ששררה בעצרת המחאה שהתקיימה במוצ"ש בתל אביב בעיצומן של ההפגזות שקטלו את תושב אשקלון והחרידו למעלה ממיליון יהודים בערי הדרום, עברה ללא שמץ של ביקורת. הגיע המצב עד כדי כך שהדבר הכי תרבותי המקובל היום ברחוב הישראלי הוא לעמוד בקבוצה ולנהום בקצב אפריקני "העם רוצה צדקחברתי. העם רוצה צדקחברתי".

לדברי פרשנים לא מעטים, התמיכה הכל-כך עזה של התקשורת במחאה החברתית, מונעת מסיבה אחת פשוטה: במצב הנוכחי במדינה, כשמפלגות האופוזיציה הפכו ללא רלוונטיות, אם יש איזשהו סיכוי לבנות אלטרנטיבה פוליטית לממשלה הנוכחית, הרי זה רק באמצעות השימוש בכוח הפוטנציאלי האדיר המצוי בידם של ההמונים הנסחפים אחר סיסמאות "המהפכה". עם כוח "ההמוניות המאורגנת" אפשר להגיע רחוק מאוד. אולי עד כדי הקמת מסגרת פוליטית חדשה שתביא את המהפך שהם כל-כך מייחלים לו.

לא בכדי הממשלה הזדרזה להיענות לתביעות אנשי המחאה באמצעות הקמת וועדת טרכטנברג והתחייבות מראש לקבל את המלצותיה. יועצי נתניהו מודעים לכוח העצום הגלום בהתארגנות ההמונים. הם הבינו מיד כי במקום לעמוד מול הסחף האדיר שמובילים ההמונים המשלהבים את עצמם, עדיף לזרום איתם ביחד. אחרי המחיר היקר שתנובה ועוד חברות ציבוריות גדולות נאלצו לשלם בעקבות המלחמה שהכריזו עליהן מארגני מחאות ההמונים, כולם יודעים שמכוח ציבורי גדול ומאורגן צריך לפחד.

כשציבור גדול מתארגן ביחד לעמוד על שלו, יש לו כוח אדיר. קשה להתעלם ממנו. את העובדה הזאת, הציבור החרדי מכיר כבר עשרות שנים.

לצעירים שבינינו נראה, כאילו ההתחשבות בצרכי הציבור החרדי כפי שהיא באה לידי ביטוי בימינו במישורים רבים ומגוונים, היא דבר המובן מאליו. אבל האמת שונה לחלוטין. היתה תקופה בה הציבור החרדי אפילו לא חלם שמישהו יכבד את צרכיו. באותם ימים בקושי היה אפשר להשיג מוצרי מזון בהכשר מהודר. בעוד שהמדפים בבתי הכל-בו היו מלאים במגוון ענק של שפע מוצרים שהציבור החרדי התנזר מהם — המדפים המעטים בהם הונחו המצרכים הכשרים למהדרין היו כמעט ריקים. באותם ימים אי אפשר היה אפילו לחלום שאי-פעם יהיה מצב שבו המפעלים הגדולים יתחרו ביניהם מי יצליח לייצר מוצרים יותר מהודרים בכדי לרכוש את אמונם של החרדים.

מאז ועד היום המצב השתנה עד כדי כך, שאפילו קיבוצים שבראשית שנות המדינה עמדו בחזית המערכה נגד ערכי היהדות, אינם חוסכים כל מאמץ ובלבד שהמוצרים המיוצרים אצלם יוכלו לעלות על שולחנם של המדקדקים בכשרות. הם מעשרים, הם שומרים שבת, הם מקפידים על קלה כבחמורה — ובלבד שבסופו של דבר החרדים יקנו את הסחורה שלהם.

לא רק בתחום מוצרי המזון חל מהפך אדיר עם ההכרה בכוחו הצרכני הגדול של הציבור החרדי. גם בתחומים רבים נוספים קיימת כיום התחשבות ראויה להערכה ביחס לחרדים.

היתה תקופה, לא כל-כך רחוקה, בה אך טבעי היה שכמעט כל דבר דואר שהגיע למשפחה חרדית מקופת חולים, מהבנק, מחברת האשראי וכדו´, הכיל בתוכו גם דפים עם מסרים ופרסומת שהציבור החרדי סולד מהם; היתה תקופה שבכל נסיעה בינעירונית, היו נאלצים לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב; היתה תקופה שכמעט אי-אפשר היה להתעסק עם הבנקים בלי להיכשל באיסורי ריבית; היתה תקופה שכבר כמעט אי אפשר היה להשיג מכשיר טלפון סלולרי שאינו מחובר לכל מיני מרעין בישין. והיו עוד דברים רבים אחרים שהעיקו על הציבור החרדי, אבל לא היה בכוחו לשנותם.

רק משהחלו להתייחס אל החרדים כאל קבוצה גדולה ומאורגנת, או-אז החל המהפך הגדול. מהרגע בו גילו הגורמים השונים את כוחו הצרכני של הציבור החרדי, התחילו להתחרות ביניהם מי יזכה לאמונם, מי ייטיב אתם יותר ומי יתחשב יותר ברגשותיהם.

העוצמה האדירה המצויה בידי הציבור המלוכד, מטילה על כל אחד ואחד את האחריות שלא לפרוש מן הציבור. שהרי כשם שיש בכוחם של הבודדים להצטרף ולחזק את הציבור, כך, ר"ל, גדול כוחו של כל יחיד ויחיד הפורש מן הציבור.

כשם שכולם מבינים, כי לולי ההיענות הנלהבת לפניית וועדת הרבנים לענייני תקשורת שלא להשתמש בטלפון סלולרי שאיננו מאושר על ידי הוועדה, כמעט לא היה סיכוי לחסום את פרצת המכשולים הממאירים בטלפונים הסלולריים — כך בשאר ההתארגנויות, על כל יחיד ויחיד רובצת החובה והאחריות להצטרף לתקנות הציבור — ובוודאי ובוודאי בהתארגנויות היזומות על ידי מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א. אם זה בנושא צניעות הלבוש, אם זה בהתמודדות מול הגורמים הערמומיים (מבית ומחוץ) המנסים במתק לשונם לעקור את לומדי התורה מתלמודם, אם זה בנושא המאבק נגד כלי התקשורת השליליים, אם זה בכל נושא ונושא ציבורי העולה מעת לעת על הפרק. על כל יחיד ויחיד מוטלת החובה והאחריות שלא לפרוש מן הציבור, אלא להכריז "חבר אני לכל אשר יראוך".