שנים הרבה עברו מאז, עת במשעול פגשו עיניהם זה בזו. בלי הודעה מוקדמת, בלי מכתב מהדור, סתם כך ביום של שבת.. הוא התנשא כמעט 2 מ' גובהו, תוי פניו נאים הם, רכים מיוסרים משהו עיניו חודרות מקרינות את טוב לבו. היא, לא גבוהה, גם לא נמוכה, דקת גזרה וחטובה, שערה הארוך התבדר לו ברוח מסתיר לא מסתיר מבטה, את עיניה המלטפות, המדברות הן איליו. בשבילי המדבר הרחב, בואך בארותיים-עזוז, למגע קרני השמש של חודש ינואר הקר מצאו הם עצמם חבוקים, מתחממים זו בזרעותיו של זה, כמו נאהבים משכבר הימים. מן הרגשת דה-ז'בו שכזו. נשמותיהם מחוברות כאחת, אשה וגבר, "זוג משמיים" חשבו הם לעצמם. אהבתם הלכה והתעצמה, אהבה, היותר גדולה מזה זמן רב. הוא התחיל משפט, אותו היא סיימה היא אמרה מילה ולא יספה, אך הוא את אשר לה ידע. לעיתים, אף ללא קול, רק באמירה שבלב, כזו שקטה, ידעו הם זה את זו. תמיד תמיד ביניהם הערוץ היה נקי מרעשים.
הוא רצה עד מאוד לממש אהבתם אולם היא, לא צעירה כל כך היתה בגילה והבאת ילד נוסף לעולם , לא היה על הפרק אצלה. ואז בשיא אהבתם, יום אחד כל זה נגדע, לא בהפתעה, לא בבת אחת. חודשים רבים של כאב מיוסר, כאב הפרידה. כאב , הידיעה כי אין להם עתיד יחדיו. כל פעם מחדש החליטו על פרידה, אך קשתה עליהם העזיבה. כך נמשך המצב חודשים ארוכים, עד שגמלה החלטה בליבה לזה המכאוב היא תשים סוף, עשה תעשה היא מעשה את אהובה תשחרר לממוש חלומו-אבהותו אך , את זו האהבה, היא תנצור בלבה לעולמי עד. |