"מוזר איך שהזמן לא נוגע בזיכרונות. אני יכולה להרגיש את הרגע ההוא שטעמתי אותה בפעם הראשונה, שהרחתי אותה, את המגע של שני הגופות שעד לפני דקה לא ידעו ולא הכירו, ופתאום מצאנו את עצמנו זו בזרועותיה של זו בטבעיות גמורה. כשהבוקר הפציע שכבנו חבוקות כמו שני עוברים שמעולם לא נפרדו. זה היה מדהים. הרי אדם לא מוצא את עצמו מחבק אדם אחר שעד לפני רגע היה זר לגמרי. אמנם נגענו אחת בשנייה, אך לסטוץ יש חוקים, וחיבוק לא ממש כלול בהם. היא שכבה בתוכי ואני ליטפתי את גופה המהמם. היא ביקשה שאישן איתה, אך זה היה יותר מדי לפעם הראשונה, אולי דווקא כי הרגשתי שמשהו בתוכי רצה להישאר וזה הפחיד. נשקתי ברכות על שפתיה ויצאתי לרחוב כשריחות הסקס עוטפים את גופי וחיוך ענק מרוח על פניי. בערב מצאתי את עצמי מחכה לטלפון המיוחל, וכששום צלצול לא הגיע הבנתי שאני בבעיה. אַת בטח מכירה את זה, אמה." "מכירה?" צחקתי. "אין דבר שאני שונאת יותר מההרגשה הזו. אני זוכרת שברגעים כאלה הייתי הופכת להיות עבד של המכשיר הקטן הזה. לכל מקום הייתי לוקחת אותו, אפילו למקלחת, שחלילה הוא יתקשר ואני לא אשמע." "יומיים שלמים ישבתי לידו וגירדתי את הקירות," היא המשיכה, " אך שום צלצול לא הגיע. תראי, אמה, את לא מכירה אותי, אך בארבע השנים האחרונות, אחרי מערכת יחסים של שלוש שנים, החלטתי שאני לא מחפשת מערכת יחסים רצינית, אלא מרשה לעצמי ליהנות מחופש ומסקס בריא. משמע, סקס והביתה, בלי לילות משותפים, בלי אמירות של התרפסות, ובמיוחד בלי שיחות נפש. זה לא בא ממקום של התנשאות אלא ממקום של לשמור על עצמי מפני התאהבויות חסרות-תכלית, כי הבטחתי לעצמי שהאישה הבאה שתיכנס לחיי תהיה האחת והיחידה. כמה שטעיתי." "האחת והיחידה?" שאלתי והרמתי גבה. "גם אצלכן יש את המושג הזה?" "ברור," היא צחקה. "כל אחד מייחל להכיר את בן-זוגו המיועד, אותו אחד שייתן לו את האהבה האמיתית ואת הביטחון. בגיל שלנו אנחנו כבר רוצות משהו אחר, בלי משחקים, בלי התלבטויות. אנחנו מחפשות את השלווה והנחלה, את השקט הנעים, לשבת מול הטלוויזיה, להחזיק ידיים ולדעת שמצאת. עד לינדה לא הרשיתי לעצמי להרגיש, כך שתמיד מצאתי את עצמי בצד החזק. שכחתי מה זה לחכות לטלפון. שכחתי מה זה לִרְצוֹת. שכחתי איך זה מרגיש כשהלב פועם. אך היא, הילדה הקטנה והמתוקה הזו, הזכירה לי שלאהבה אין חוקים, כי ביום שאת מתאהבת את מוצאת את עצמך בדיוק באותם מקומות שהבטחת לעצמך שלעולם לא תהיי בהם שוב. אבל מה לעשות שהחיים מכתיבים לנו אחרת, ובוקר אחד את פשוט מתעוררת ומוצאת שהלב שלך כבר לא כתמול שלשום ומישהי, שעד לפני דקה הייתה אנונימית, הפכה בן-רגע להיות הראשונה במחשבותייך, הראשונה בסדר העדיפויות שלך, והכול סובב סביבה. זה מצחיק אותי לחשוב איך הכול מתהפך ברגע אחד. לפעמים אני שואלת את עצמי האם האהבה בכלל קיימת, כי ישנו פרדוקס גדול בתוכה: יום אחד את מאוהבת במישהי ומוכנה להוריד בשבילה את הירח, ואחרי תקופה, כשאתם נפרדים, את לא מבינה מה עשית איתה בכלל." צחקתי והסכמתי איתה. היום, כשאני מסתכלת על התקופה שעברתי עם קית', אני לא מבינה איך בכלל יכולתי לאהוב אותו, או יותר נכון, לסבול אותו. "את יודעת," הערתי, "אם מסתכלים על העבר ומבינים שזה תמיד קורה, אולי אפשר להתחזק ברגעים שבהם אנחנו נמצאות בפרידה, ברגעים שבהם הכול נראה קשה וכמעט בלתי אפשרי." "אני מייחלת ליום שאראה אותה ברחוב וארגיש כך," היא אמרה ועיניה דמעו. "קשה לי. קשה לי במיוחד עם עצמי, כי רגע אחד אני חזקה ונדמה כאילו הכול מאחורי, ורגע אחרי זה אני מתפוצצת בתוכי מרוב געגועים. את יודעת, הכי גרוע זה לגלות שאתה אף פעם לא צובר קרדיטים על חשבון פרידות מהעבר, כי כל פעם זה כואב כאילו זו הפעם הראשונה."...... קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב-סיפורה של אמה גונס אהבה....פרידות...געגועים.... פשוט מדהים איך זה עובד שם..... המשך ערב נפלא לכולנו... |
