שלום.

הנה קטע משיחה 8.

אשמח לקבל תגובות וכוכבים.

.............

ש: נאום מעניין. אתה זוכר שנאמר שאינך הרגשות שלך. אתה – במילים אחרות – לא צריך להזדהות עם הרגשות שלך. לא החיוביים (ובכל זאת נעים להרגיש אותם) ובוודאי לא השליליים. אינך "צריך" לנהוג כמו צייר מטורף שאחרי יום ציור אינו שוטף את ידיו מהצבעים שדבקו בו – כי הם חלק ממנו. אתה יכול – עוד באותו רגע שהרגשת רגש שלילי, ובוודאי מעט אחר כך, לשחרר את הרגש השלילי. להגיד, נכון! כך הרגשתי עד עכשיו. אבל עכשיו אני רוצה להשתחרר מהעול הזה.

אבל יש לזכור. הדרך, הרעיון אינם להתעלם מהתחושה או הרגש העצובים. השיטה היא לקבל אותם, לתת להם הכרה וזיהוי, ואחר כך לוותר עליהם. להגיד, או קיי. הֵבנתי. הִרגשתי. עכשיו אני בוחר לאמץ אלי נקודת הסתכלות אחרת, חיובית יותר. אני גם יודע שההסתכלות השלילית אינה משרתת אותי, אינה מוסיפה לי נחת, איננה מביאה לי הקלה. ולפיכך אין לי בעצם צורך בה. אני יכול לבחור נקודת השקפה חיובית יותר. כזו שמשרתת אותי ומביאה לי נחת רוח, הנאה, שמחה, ואפילו אושר.

ת: גם לך יש נאומים.

ש: כיוון שהגשת הרצאת דברים מעניינת ובונה, התחשק גם לי לעשות כך. חוץ מזה, נעים לי לשוחח עם אדם נבון. אדם נחמד. נכון; קצת ילדותי, קצת תמים, עדיין לא מבין עד הסוף כמה הוא – ורק הוא – יוצר את המציאות שלו, עדיין לא רואה את העוצמות שהן חלק מובנה שלו, עדיין נקלע לעיתים – רחוקות, לשימחתי, –  למצבי רוח עצובים. אבל, אדם עקשן ונחוש בדעתו לשפר את איכות חייו. ועם אדם בעל תכונות כאלו נעים לשוחח.

ת: קצת חדש לי מצב הרוח הרגוע והנינוח הזה. הרבה זמן לא היה לי כזה. גם הידיעה ש "הדברים מסתדרים", יש לה עכשיו טעם וריח אחרים. יש בה יותר תבלין ותחושה חיובית. הרגשה שהדברים באמת מסתדרים. פתאום בא לי חשק לעשות כל מיני דברים, לטפל בכל מיני עניינים. חזר לי הטעם.

ש: אמנון יקירי: אתה וודאי זוכר שדיברנו על רגשות. דיברנו על כך הרבה פעמים. אחד הנתונים המכאיבים שנתתי לך שם למחשבה, היה שרבים מאמצים להם דפוסי מצב רוח, כפי שהיו בבתי הוריהם. כצעירים בבתי הוריהם, רכשו דפוסי אופי ורגש שהיו נהוגים שם. הם עשו זאת כשם שלמדו שפה, מנהגי אכילה וסוגי מזון אופייניים. הם "ירשו" דפוסים אלו. אתה מבין שהצעירים הללו, כמוך, באו לעולם כשהם פתוחים ללמוד כל מאפיין, כשהם יורשים ומטמיעים בתחילה את מנהגי בית אבא – אמא. הם לא בדקו, מדדו ובחנו אותם כדי לראות איזה מאלו מתאימים להם, ואלו – לא, אלא אימצו את "כל החבילה". בעבור השנים הם לומדים אלו דפוסים ומאפיינים משרתים אותם ולכן ראויים להישמר, ואלו דפוסים כדאי לשחרר. להחליף. אפשר לומר כך: החזק בכל רגש, אמונה, תחושה והכרה המשרתים אותך. שחרר, שחרר מתוך אהבה וחמלה, את כל – אני מתכוון כל – המאפיינים שאינם משרתים. לא צריך להיות חכם גדול כדי לזהות אותם. לא צריך לשם כך ללמוד במוסד גבוה. לא צריך ראשית לכך, תואר אקדמי.

ההבדל בין מאפיין חיובי לשלילי הוא פשוט. כל מאפיין שאתה מזהה או מעיד על עצמך ואשר אין בו שלילה, לא מפורשת ולא נרמזת, חיובי הוא. כל מאפיין שיש בו ולוּ רק צליל או הד של שלילה, שחרר. שחרר מתוך אהבה. מתוך הבנה שאכן פעם החזקת באמונה הזו, ברגש הזה, כהרגל מבית אבא, או מתוך אמונה שהוא משרת אותך, או מכל סיבה אחרת. אגב, יהיה לך קשה למצוא נימוקים "משכנעים" מדוע בחרת במאפיינים הללו, או לפחות בחלקם. ואם כך, אם אין לך נימוקים משכנעים להצדקת המאפיינים הללו, התוכל לנמק מדוע יש להמשיך להחזיק בהם?

אחד הביטויים המאפיינים הוא: "כזה אני!!". אין ספק שזהו "נימוק" משכנע, ובעיקר כשהוא מופיע בלוויית סימני קריאה. אבל קל לראות מה מסתתר מאחוריו. פחד. פחד מהלא נודע. פחד משינוי. הידיעה וההכרה שבמקום בו אני נמצא, בדרך בה אני הולך, אני כבר רגיל לכל מה שקורה. הפתעות דרמטיות כבר אין ולא יהיו שם. אני כל כך מפחד ממה שיהיה בדרך אחרת, שאינני מוכן לנסות. ובני אדם כה רבים, אנשים ונשים, מתקבעים במקומם, מורידים את סף הציפיות נמוך ככל האפשר, מפחיתים את תקוותיהם ומשאלות ליבם לרמת האפס, ובלבד שלא להתנסות במסלול חדש. חלקם מבקרים בקורסים כאלו ואחרים של מודעות והתפתחות רוחנית ונפשית, ויכולים לדקלם לפניך ציטוטים מדויקים של דרכי גישה חדשות. אבל אין הם מוכנים לעשות; הם מפחדים, ויודעים בסתר ליבם שלא הדקלום הוא הדרך. רק הדרך. והפחד שלהם נורא.

ת: אמנון, יש לי הרגשה שמאתמול עלינו מדרגה.

ש: אתה יודע, הפעם הזו "אדליף" לך (דבר שבדרך כלל אסור לי לעשות), שאתה צודק.

ת: אני יוצא להפסקה.

ש: אתה יודע, כמו קרציה; להיכן שתלך, אני איתך.