מכולת VS האריסטוקרטים
בהצגות מכולת והאריסטוקרטים צפיתי בהפרש של שלושה ימים זו מזו. הצגות אלה שונות לגמרי מבחינת העלילה, הז'אנר, קונספט הבימוי, העיצוב והתפיסה החזותית, ויחד עם זאת הן קרובות מבחינה תמטית, ולא רק. כולנו באנו משם, מהגלות, מעט סמרטוטים באמתחתנו – פליטים, ולאחר כל הניסיונות להכות שורשים בארץ ישראל נשארנו פליטים. בשתי ההצגות, תמונת הסיום היא אותה גברת בשינוי אדרת; במכולת – בני המשפחה מכרו את המכולת אך לא קיבלו את כספי השילומים מגרמניה, ונותרו בלא כלום, עומדים על סיפו של מה שהיה ביתם, מובסים, מרוששים ורק שק צָרור בידם. בתמונה הבימתית האחרונה בהאריסטוקרטים, אב המשפחה, שר בממשלה שלקה בשבץ, יושב במרכז הבמה, ובני המשפחה ניגשים אליו אחד אחד כדי להיפרד ממנו. לאחר הפרידה הם נוטלים את מזוודותיהם ונעמדים בגבם אליו. וכך הוא נותר לבדו, מְרַיֵר, נתון להזיותיו שבהם אחיו המת סועד אותו.
אם כן, תיאטרון הקאמרי מעלה שתי הצגות (מכולת מועלית בשיתוף עם תיאטרון בית לסין), שמספרות לנו על המאמצים האדירים של העולים מאירופה להכות שורשים ולמצוא את זהותם הארץ ישראלית, ועל המחיר ששילמו אך בסופו של דבר נותרו פליטים – הם וצאצאיהם. שתי ההצגות עלו די בסמיכות, והן רצות כבר חודשים רבים.[1] השאלה שאני שואלת את עצמי, תמיד אגב, היא למה להעלות את הנושא הזה ולכלול אותו ברפרטואר של השנים 2010-11-12? במה הוא רלוונטי לנו כצופים וכיצד הוא יגרום לנו להבין משהו על עצמנו, ולדור הצעיר להבין משהו על הוריו?
מכולת מאת: הלל מיטלפונקט ובבימויו תפאורה: נטע הקר תלבושות: עפרה קונפינו מוסיקה: אורי וידיסלבסקי תאורה: קרן גרנק הפקה משותפת של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון בית לסין תאריך צפייה: יום חמישי 18/8/2011 שעה: 20:30
האריסטוקרטים מחזה: עדנה מזי"א בימוי: עמרי ניצן מוסיקה: יוסי בן נון תאורה: קרן גרנק תנועה: יחזקאל לזרוב הדרכת קסמים ואפקטים: ליאור רוכמן עיצוב סאונד: ישי חממי הפקה של תיאטרון הקאמרי תאריך צפייה: יום ראשון 21/8/2011 שעה: 20:30
עלילה
מכולת עלילת מכולת מתרחשת ביפו של שנת 1970, ומספרת על משפחת מרינסקי החיה בבית ישן ועלוב, הצמוד לחנות מכולת שאותה היא מנהלת. במרכז חדר המגורים, המשמש גם כמחסן המצרכים, ניצבת חבית דגים מלוחים, הנושקת למיטתו של הבן תנחום (יניב לוי). סביב שולחן האוכל ניטשים קרבות בין בני המשפחה על זיכרונות העבר, ובמיוחד על התוכניות לעתיד, בגבור הסיכוי לקבל כספי פיצויים מגרמניה. זהו הסיכוי האחרון להגשמת החלום להפוך מפליטים המתגוררים בלב שכונת מהגרים יפואית, לבני הארץ בעלי דירה בשכונה חדשה בבת ים. על החיים בבית, על ניהול המכולת וגם על הטיפול בכל ענייני קבלת הפיצויים, המכירה והקנייה של הבית והמכולת, מופקדת אם המשפחה לייטשה (תיקי דיין). בעלה יוסל (אבי אוריה) הוא אדם חלש אופי, שנוהג לבזבז כספים בקניות מיותרות. עוד מתגוררים בבית- מכולת אהרל'ה (אלי גורנשטיין), אחיו של יוסל – פסבדו אריסטוקרט אירופאי, בעל שאיפות להיות משורר, שאינו מצליח להשתלב בלבנט המיוזע, ואביהם הזקן דב בר (יוסי גרבר). בין לייטשה ודב שוררים יחסי איבה; דב אינו מקבל אותה על רקע מוצאה –היא בתו של קצב פשוט מהעיירה טישביץ, בעוד הוא היה בעל בית מסחר בעיירה דוביינקה. לייטשה מתכננת לקחת את כספי הפיצויים המגיעים לדב, למנף בעזרתם את עתיד משפחתה ואותו לשכן בבית אבות. הוא מצדו מתכנן, מאחורי גבה, לפתוח בכספי הפיצויים עסק של מכבסות אוטומטיות. מבלי דעת, בסופו של דבר, הוא מסכל ללייטשה ולבנו את תכניותיהם. הוא חותם לשכנה אסתר (דנה שרייר), אחות סיעודית במקצועה, על נכונותה של עדות שהיא מסרה על מנת לקבל את כספי הפיצויים של בעלה המנוח, עדות שתסתור את עדותו שלו בנוגע לכספי הפיצויים המגיעים לו. לא ברור אם הוא עושה זאת מתוך נאמנות למי שהיה ידידו, מתוך טיפשות ותמימות, או שהוא דווקא מודע למעשיו ונוקם את נקמתו בכלתו השנואה עליו. ייתכן שהמניע שלו הוא פשוט בגלל שאסתר היא היחידה שמעניקה לו מעט תשומת לב וחיבה נשית. בכלל, ההישרדות מותירה מקום למעט מאד אהבה במכולת הזו. לאורך כל ההצגה אנו עדים לניסיונות הנואשים של הבן הלא-יוצלח, תנחום, לזכות בלבה של ריבה היפה (מיטל אבני), בתה של אסתר, המטופלת בתינוקת מנישואים אומללים. גם אהרל'ה הבודד מוצא את עצמו בזרועותיה של גב' בוקסנבוים (חנה רוט), לקוחה קבועה במכולת, שמנצלת את תמימותו על מנת "לעשות קופה" על חשבון הפיצויים שבדרך. בסופו של דבר, האקדח שהופיע במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה; הגרמנים, שהבחינו בשתי העדויות הסותרות של דב, מאשימים אותו בעדות שקר, וכל הנוגעים בדבר מפסידים את כספי הפיצויים. לייטשה ומשפחתה נותרים בלי המכולת ובלי הדירה החדשה, רק עם שק צָרור וצ'ק שקיבלו עבור המכולת הישנה, שאותה פינו זה עתה. בהרבה עקשנות ואופטימיות של מי שרגיל להיות פליט אומרת לייטשה בכוחות אחרונים: "כבר התחלנו פעם חיים ועם פחות מזה...", ובעלה מחרה מחזיק אחריה: "שילך הכול לעזאזל" (עמ' 85).[2]
האריסטוקרטים 1953 – יאיר בן כנען (גיל פרנק), אל"מ בצבא, עוזב את הקריירה הצבאית המפוארת שלו לטובת שליחות בגרמניה. אשתו הגר (לימור גולדשטיין), שעוסקת בפילנתרופיה, עומדת לצדו ומטפחת את הקריירה שלו. ההתמסרות לקריירה באה על חשבון שני ילדיהם, עוז (עידו רוזנברג) ודבי/דבורה (דינה סנדרסון), שנשלחים לחיות בקיבוץ. אחיו של יאיר, רודי (יחזקאל לזרוב), הוא היפוכו הגמור – הומוסקסואל אקסטרווגנטי, שמנהל עסק כושל לפרוות. רודי מסתבך בהלוואות מהשוק השחור, ורק כספי הירושה המשפחתית שמגיעים לו, שעליהם שולט יאיר אחיו, יצילו אותו מאבדון. אולם יאיר, המפלס את דרכו אל הצמרת הפוליטית וחושש משערוריות, מוכן לשחרר את חלקו של רודי בתנאי שהלה יתחתן ויתכחש לנטייתו המינית. בלית ברירה מתחתן רודי עם ורה (הלנה ירלובה), ניצולת שואה שמאומצת על-ידי המשפחה. אולם רודי, שאינו יכול להתכחש לעצמו, ממשיך לצאת בלילות אל גנים ציבוריים. רודי עוקב אחריו, ובעקבות כך מבטל את ההסכם. ערב נסיעתם של יאיר והגר לשליחות בגרמניה רודי מתאבד.
אחרי עשרים שנה, ב-1973, יאיר הוא שר בממשלה. יאיר והגר משלמים את מחיר הזנחת ילדיהם. עוז הוא רקדן החי בניו יורק עם בן זוגו אנטוני, מנוכר למשפחתו. דבי היא פעילה פוליטית, חברת "מצפן", המזדהה עם סבלם של הפלשתינאים. היא כותבת ופועלת להבאת פליטים פלשתינאים לארץ, ובעקבות כך מואשמת ב"מגע עם ארגון טרור" ונלקחת למאסר. לרגל מאסרה עוז חוזר לארץ. דבי מתעקשת לייצג את עצמה ומסרבת להיעזר בעורך דין. ביום העצמאות יאיר והגר מקיימים חגיגה, שבמהלכה מזמין עוז את אנטוני, בן זוגו, להכיר את משפחתו. כמובן שיאיר אינו יכול לשאת את העובדה שבנו הומוסקסואל. במהלך נאומו הוא מתחיל להזות שרודי, אחיו המת, רודף אחריו, וחוטף שבץ. לאחר אשפוזו הוא נתון לטיפולה של ורה, היחידה שמבינה את רגשות האשמה שלו, כיוון שגם היא, לאחר כל השנים, לא הצליחה להשתחרר מרגשות האשמה על שלא הצליחה לשמור על אחיה במחנה הריכוז. בני המשפחה כולם נוטשים את יאיר – דבי נמצאת בכלא, עוז חוזר עם בן זוגו לניו יורק, והגר בעקבותיהם, ורק רודי, ההזיה, נותר לסעוד אותו.
חלל ותפאורה המחזה מכולת נכתב בשנת 1982 והועלה לראשונה ב'הבימה', בבימויו של עמית גזית. את הגרסה הנוכחית ביים המחזאי הלל מיטלפונקט, לאחר שערך שינויים בטקסט והתאימו לימינו. הוא ביצע דילול טקסטואלי מסוים, הוסיף דיאלוגים לצורך עיבוי הפעולה, העמיק את דמויות הצעירים ושינה את הסיום, שהפך בוגר יותר – לטענתו, מעין מחווה חמה ליכולת ההישרדות של בני העולם הישן.[3]
עם עליית האור מתגלה על הבמה תפאורה ריאליסטית של בית ערבי יפואי, שאוכלס במהגרים יהודיים – מבנה בעל קשתות גבוהות התלויות מעל עמודים מתפוררים שהזמן כרסם בהם. מאחור, במרכז הבמה, מותקנים מדפים המשמשים לאחסון מצרכי המכולת. מעליהם יש בוידעם פתוח שעליו מונחים קרטונים ומזוודות. מימין למדפים נמצאת היציאה למכולת. משמאל ישנן כמה דלתות המובילות אל החדרים הפנימיים ודלת הכניסה הראשית אל הבית. אני ספרתי לפחות שש כניסות לבמה. דלתות רבות הן מוסכמה מן הקומדיה הקלאסית, המאפשרת ליצור מצבים קומיים רבים, למרות שהדבר לא ממש מנוצל בהצגה. במרכז החלל עומד שולחן אוכל, שסביבו מתרחש עיקר הפעילות הבימתית – בחירה שיכולה לכוון את הצופה למספר אסוציאציות: משפחתיות, מקום שבו ההתנהלות היא סביב ההישרדות, אוכל, יחסי מזין-מוזן, פונקציונאליות וכדומה. מימין היציאה למכולת מונחת מיטתו של תנחום הבן, הנושקת לחבית הדגים המלוחים. תנחום שואף לחדר משלו. החלל כולו מעיד על פשטות, ובעיקר על הזנחה. אם יש לאחת הדמויות חלומות הם לא נמצאים בחלל הזה. החלומות של לייטשה הם אנטיתזה למה שאנו רואים בעינינו: "הכל חדש. נקי, מסויד... בת ים זה לא יפו, בת ים זה אחרת, זה העתיד. יש להם שם מצבה גדולה ויפה ובאמצע יש תותח וממנה יוצאת שדרה כזאת עם עצים ובתים חדשים..." (עמ' 21). לא רק שהכול חדש ונקי, החלומות קשורים גם לאתוס הישראלי – מצד אחד מצבת זיכרון ומצד שני און צבאי לאומי. לא עוד עם נרדף וכנוע כצאן לטבח. מול הרפיסות הגלותית מוצבת הגבריות הצברית – מוטיב שקיים במחזה, גם אם באופן מינורי. הגלותיות הזו באה לידי ביטוי בעגה, ביידישאיות, בלבוש הסמרטוטי, במנהגים, בדג מלוח, בהסתפקות בשאריות. תנחום הבן היה ונשאר אאוטסיידר, שמתקשה להשתלב בחברה מאז היותו ילד. הוא תלותי וילדותי, אינו מסוגל לקיים את עצמו ובטח אינו מייצג את דמות הצבר יפה הבלורית והתואר. בסופו של דבר, ההחלטה לעבור לבת ים נובעת משיקול כלכלי, תוך תפיסה שמעבר לעיר ישראלית חדשה משמעו השלת הגלות באופן סופי וקבלת חותמת הישראליות. דב, אבי המשפחה, מנפץ ללייטשה את האשליה: "מה חשבת? תחליפי בת ים עם יפו ויהיו לך חיים אחרים? תהיי בן אדם אחר? איך? את מטישביץ, בת של קצב פשוט מטישביץ..." (עמ' 80). אם ה"ציונות" במכולת מתבטאת באמצעות מימוש כלכלי, הרי שבהאריסטוקרטים היא דורשת מחיקה טוטאלית של דמות היהודי הגלותי, והזדהות עם דמות ישראלית גברית ורבת עוצמה.
המחזה האריסטוקרטים הוא דרמה משפחתית, בדומה למחזותיה הקודמים של מזי"א, המורדים וסיפור משפחתי. הזירה המשפחתית, המוגדרת על-ידי מזי"א במילים "כמו מחנה השמדה קטן", היא מקור לחומרים דרמטיים טובים: צער, אושר, האפל והמגוחך, כוונות טובות שלפעמים הורגות.[4] הזירה שבה בחר הבמאי, עמרי ניצן, למקם את "מחנה ההשמדה" הזה, היא חלל ריק המחולק למעשה לשניים – קדמי ואחורי, ומופרד בקוליסות שחורות הנפתחות ונסגרות כמעין דלתות ענק. רוב ההתרחשות מתקיימת בחלל הקדמי. החלל אינו ריאליסטי והוא משנה את אופיו מחלל פנים אינטימי לחלל חוץ ציבורי. הוא מאפשר לבמה להיות כל מקום וכל זמן, בהתאם לסיטואציה: בית חולים, סלון פרוות, בית משפחת בן כנען, ביתו של רודי האח, גן ציבורי, בית מעצר ועוד. הקוליסות משמשות הן כדלתות כניסה והן כאמצעי הפרדה בין שני חללים המציינים "מקומות" שונים. יש סצנות שבהן מתקיימות התרחשויות בשני "מקומות" שונים בו-זמנית, לדוגמה: טכס הפרידה של יאיר מהצבא מתרחש בעומק הבמה, בעוד בקדמת הבמה, בבית יאיר והגר, ורה מגלה לילדים, עוז ודבי, שהוריהם יוצאים לשליחות לגרמניה והם מתעתדים להשאירם בקיבוץ דגניה, בבית סבתם.
לבד מתחושת החלל הריק השחור, המתמלא בהתרחשות ומתרוקן ממנה, התפאורה, בעיצובה של אורנה סמורגונסקי, יוצרת תחושה כי רב הנסתר על הגלוי. הדלתות/קוליסות נפתחות ונסגרות כחושפות וכמסוות את הסודות שהנפשות הפועלות מתאמצות להסתיר.
ברבות מההצגות, איננו רואים את המקום שממנו נכנסת הדמות – את החוצבמה. אנו למדים על החוצבמה באמצעות דיווח של הדמות (למשל: "לא מצאתי חניה") ו/או המראה שלה (למשל, היא רטובה מגשם שירד בחוץ), באמצעות קולות שאנו שומעים ואף באמצעות תאורה. בהאריסטוקרטים יוצר ניצן, באופן שמחולל אפקט דרמטי מרתק במיוחד, השהייה מעניינת של כניסת הדמויות לחלל ההתרחשות. הוא אינו מביא ממש את החוצבמה לבמה, אך הוא יוצר מעין חלל סִיפִּי, שבו שוהה הדמות כמה שניות לפני שהיא נכנסת ל"מקום" הנוכח על הבמה באותו רגע – לרוב ביתם של יאיר והגר. במשך רוב ההצגה, ההתרחשות הבימתית מתקיימת בחלקה הקדמי של הבמה, ורק לעיתים נפתחות הקוליסות האחוריות וחושפות חלקים מעומק הבמה או את כולה. כאשר על הבמה נוכח "ביתם" של יאיר והגר, דלת הכניסה לבית ממוקמת בירכתי הבמה, מצד שמאל. כאשר ה"דלת" נפתחת, נוצר אפקט מעניין, המביא לכך שאנו רואים את הדמות עומדת מחוץ לבית. זהו החלל הסִיפִּי. מעין חוצבמה על הבמה. השחקן נמצא אמנם על הבמה, אבל הוא לא נמצא לגמרי בתוך חלל ההתרחשות. הרגע מועצם גם בשל גובהו הנמוך של השחקן ביחס לקוליסות הגבוהות. פער ממדים זה אף מוגדל בשל החלל השחור מסביב. בעיניי, היו אלה רגעים רבי השראה, שמיקדו את תשומת הלב למצב הרגשי של הדמות והשתמשו להפליא באמצעים התיאטרוניים של חלל ותפאורה. על-ידי כך הם העשירו את הדרמה בעוצמה, לעניות דעתי, חסרה בטקסט. לזרוב/רודי חי את הרגע הזה באופן יוצא מן הכלל. לדוגמה: כניסתו לבית אחיו, ערב נסיעתו לגרמניה לשליחות. הנוכחים על הבמה סבורים שרודי לא יגיע לארוחת הפרידה והנה, הדלת הענקית נפתחת ורודי עומד שם. לכאורה הוא משדר "עסקים כרגיל", אבל חיוורונו והבעת גופו משדרים שהוא מרוסק ושעולמו חרב. כניסתו מזרימה לסצינה משב של חרדה אדירה. את האימה בשיאה חשים דווקא לפני שהוא נכנס לבית, ואחר כך "מילים, מילים, מילים". גם עוז, שמאוחר יותר במחזה חוזר מארה"ב לרגל מאסרה של אחותו דבי, מגיע מה"חור השחור" הזה, נוצֵר בתוכו את סודו – היותו הומוסקסואל. הוא נכנס אל הבית – כולו מתוח, קפיצי ועוין – כדי לברוח משם במהירות האפשרית.
מרבית פריטי התפאורה מורכבים ממזוודות, שהן האביזר העיקרי בהצגה. לבד מהיותן מזוודות בהוראתן הראשונית, הן הופכות לכיסאות, לשולחן, לבמה, לדוכן נואמים, למיטה זוגית ועוד. החלל הריק, הלא-ריאליסטי, והשימוש במזוודות לבניית הריהוט הדרוש, מאפשרים מעבר מהיר בין סצנות המתרחשות במקומות ובזמנים שונים, לדוגמה: רודי הנרדף על-ידי נושיו מבין, שאם לא יתכחש למיניותו ויתחתן, הוא לא יקבל את חלקו בירושה, העסק שלו יחוסל ויש חשש לחייו. בייאושו הוא נרדם בין מעילי הפרווה בחנותו (מקום שמיוצג על-ידי מתלה שעליו תלויים מספר מעילי פרווה). ורה נכנסת, עטוית פרוות דוב, כדי לשעשעו, ורודי מחליט, בו במקום, לשאתה לאישה. הוא מארגן את המזוודות, המפוזרות על פני הבמה, למשטח, מציב עליו את ורה כדוגמנית ומלביש אותה בבגדי כלה. המשפחה והאורחים מתכנסים, ובאחת אנו נמצאים בחתונתם. בתום סצנת החתונה, משטח הבמה (המורכב ממזוודות) הופך למיטה זוגית, ועכשיו ההתרחשות מתקיימת כבר בביתם של רודי וורה. לרוב, בניית ה"ריהוט" מבוצעת על-ידי השחקנים לנגד עינינו, וכחלק מהפעולה הבימתית – כמו בדוגמה שלעיל, או כמו למשל בניית שולחן וכיסאות באמצעות המזוודות, בביתם של יאיר והגר – כחלק מהכנת ארוחת הערב.
הקונספט של שימוש בחלל ריק, והשימוש במזוודות כמוטיב עיקרי, מרמזים לדעתי על הנושא העיקרי העולה מתוך המחזה. למרות ההגדרה המוצהרת שמדובר בדרמה משפחתית, אליי עברה חוויה אחרת, פנומנולוגית – חוויה וויזואלית וחושית, שפנתה אל הלא-מודע. לטענתי, נוכחותן של המזוודות והתמונה הסופית של ההצגה, שאותה תיארתי בדברי הפתיחה, פונות אל הזיכרון החושי, ופועלות על מאגר הזיכרון התרבותי הצרוב ב-DNA שלנו כחברה. זיכרון זה חזק יותר ונוכח יותר מהעלילה.[5] כפי שריח הדגים המלוחים החל לעלות באפי במכולת, וביחד עם היידישקייט הנכיח את הדחיסות הגלותית, כך הפכו המזוודות את יאיר, את הגר ואת ילדיהם, את רודי ואת ורה לחבורת פליטים, שעל אף מאמציהם אינם מצליחים להכות כאן שורשים.
הדמויות גלריית הדמויות בשני המחזות מייצגת מעמדות הנמצאים משני קטביה של הסקלה החברתית; במכולת אלו הם חנוונים זעיר בורגנים, ובהאריסטוקרטים הם, כפי שמכנה אותם רועי פולקמן, "האליטה המשרתת".[6] בפועל זוהי אריסטוקרטיה שצמחה על ערכי "הרעות" – אחוות הלוחמים יפי הבלורית, התואר והמשרות הציבוריות, הנמצאים בדרך אל ההון הפוליטי והאישי. אולי אל חלקם התכוון יורם קניוק בדבריו הזועמים, בספרו המרטיט והמומלץ תש"ח:
"הפלמ"ח הוא בית. בעצם שני בתים... אלה שהיו מפקדים או קרובים למפקדה והכירו את הגדולים ואלה את אלה, עזרו אלה לאלה ובראו פלמ"ח וירוטאלי, חסמב"ה של גדולים. השיר היפה כל כך של גורי, "שיר הרעות", מדבר עליהם. הם באמת היו רעות. הרעות של מה שעשיתי למען עצמי ולמען החבר'ה כל השנים האלה אחרי המלחמה. היו אז אלפי דונמים לנתינה. ערים. כפרים. אדמות. ואלה שהיו ליד הצלחת קיבלו או קנו בפרוטות את הרכוש הנטוש, זה מגרש וזה שניים, וידעו לייעץ לחבריהם ולספק להם ידע שיעזור להם בעסקיהם, ובראו רעות של בעלי ברית, שישבו מול אח חשמלית על שטחים יקרים ושרו שירי פלמ"ח, ובחוץ חיכו להם המרצדסים. וכולנו, כל הקטנים, רוב הלוחמים הפשוטים שנותרו חיים ועשו את המלאכה, נשארנו מחוץ למשחק."[7]
הקבלת שני המחזות כמוה כעימות בין שני מעמדות – המעמד הנמוך מול האליטה, כאמור. מוצאן של כל הדמויות הוא מאירופה, והן נושאות עמן את צלקות הגלות ואת אימת השואה. הדמויות משני המעמדות חותרות להשיל מעליהן את שלמת הגלות ולהשתרש בארץ, אך בעוד בני המעמד הנמוך במכולת, חסרי האידיאל הציוני ובעלי מניע הישרדותי גרידא, משליכים את יהבם על עתידם הכלכלי בלבד, הרי שהמניע אצל האריסטוקרטים, לפחות לכאורה, הוא המחויבות החברתית-מדינית. הם מבינים שהעלייה במדרגות הסולם החברתי היא היא שתקנה להם הן את הממון והן את היוקרה. לכן זירות הפעולה של שני המעמדות שונות. הפעולה במכולת מתרחשת בזירה המשפחתית-פנימית, בעוד שהגיבורים בהאריסטוקרטים פועלים בזירה הציבורית-פוליטית – על חשבון בני משפחתם. סכמת הדמויות בשני המחזות דומה למדי, ולפיה ראשי המשפחות הופכים עולמות על מנת להיטמע בחברה הישראלית ולהפוך מעולים לתושבים: במכולת אלו הם לייטשה ויוסל, בעלה, ובהאריסטוקרטים אלו הם יאיר בן כנען ואשתו הגר. נוספים עליהם האחים, שאינם מסתגלים לתרבות הישראלית ולתנאי הארץ, דור הבנים המבולבל – שהיחס אליו מגונן מדי או מזניח, ודמויות משנה נוספות, שלרוב מכשילות את הגיבורים ומונעות מהם להשיג את מטרתם.
לייטשה ויוסל VS יאיר והגר לייטשה היא אישה פעלתנית, הרוח החיה, החולמת והלוחמת, היוזמת והמוציאה לפועל. היא נושאת על גבה את גורל המשפחה כולה. אם היא לא תפעל, תישאר המשפחה תקועה בעליבותה בין הקירות המתפוררים של הבית ביפו, בין חבית דגי המלוח ללקוחות המכולת החטטניים. עתידם של בני המשפחה תלוי בנחישותה ובחוסנה. לייטשה היא הגלגל המניע את המשפחה, שכל בניה הם כרחיים על צווארה. היא שואפת לצאת מהגטו הגלותי של יפו אל השכונה הישראלית ההולכת ונבנית בחולות בת-ים, וכך להפוך מפליטה לבת הארץ. יוסל, בעלה חלש האופי, מציית להוראותיה, אולם כל יציאה מהבית לביצוע משימה שאליה הוא נשלח, מסתיימת באסון כלכלי. הוא אינו מתאפק, קונה "מציאות" ומבזבז את הכסף שלייטשה חוסכת, פרוטה לפרוטה. אולם הכשל העיקרי של לייטשה נעוץ בכך, שהיא משליכה את יהבה על השינוי הכלכלי מבלי לעבור שינוי מהותי; למרות שכבעלת מכולת המדפים בביתה עמוסים כל טוב, היא בולסת ברעבתנות שאריות סרדינים מקופסת שימורים, כאחרונת הקבצנים, ומכתימה את בגדיה ואת סביבתה בכתמי שמן. היא לבושה בשמלות בלויות, מתנהלת כתגרנית ומתווכחת עם סביבותיה על כל צעד ושעל, ובכל נושא. לייטשה נשארת גלותית ותישאר כזו, והוכחה לכך ניתנת כשקריסה כלכלית מחזירה את הגלגל אחורה והיא ומשפחתה נמצאים בדיוק במקום שבו עמדו בעת עלייתם ארצה – פליטים ששק צרור בידם. רבים מהעולים, מרצונם או כנגד רצונם, שינו את שמם כאקט של היטמעות. לייטשה נשארה לייטשה. לעומתה, יאיר בן כנען עשה את מה שעושים רבים מהעולים שרוצים למחוק כל זכר לעברם. שטפן, יליד פולין שגדל בגרמניה, עושה דרך אל לב ההנהגה הישראלית כיאיר בן כנען – שם סוגסטיבי הטומן בחובו הכחשה למוצאו. יאיר עולה כנער לארץ ישראל, מצטרף לקיבוץ דגניה, מתגייס לפלמ"ח, להגנה ולצה"ל, ולאחר קריירה צבאית מפוארת, שבמהלכה גייס כספים לבונדס בארה"ב, הוא משתחרר מהצבא ומתמנה כנציג משרד הביטחון במשלחת השילומים לגרמניה. אשתו הגר עוסקת בפילנתרופיה ומייסדת בית יתומים לקורבנות המלחמה. לאחר חזרתם ארצה (בחלקו השני של המחזה, המתרחש בשנת 1973), חותר יאיר במרץ את דרכו אל הפוליטיקה ומתמנה לשר. באופן פרדוקסאלי, ככל שהוא מתאמץ לקנות לו אחיזה כבן הארץ, כך הוא נע ונד בעולם בשליחויות שונות ומפקיר את ילדיו, הגדלים בקיבוץ דגניה אצל סבתם. יאיר והגר חיים, פשוטו כמשמעו, "על מזוודות". יאיר חי בהכחשה מתמדת. כשם שהוא מתכחש למוצאו, לשמו ולילדיו, כך הוא מתכחש לאחיו ההומוסקסואל. אך הסודות האפלים רודפים אותו. אחיו ההומוסקסואל מתאבד, בתו היא פעילה פוליטית, הפונה כנגדו במאמרים שהיא מפרסמת ומקיימת מגעים עם הפלשתינאים (שנת 1973!), ובנו הוא רקדן הומוסקסואל שחי עם בן זוגו בארה"ב. בסצנת חגיגת יום העצמאות, נרדף על-ידי רוחו של אחיו המת, הוא חוטף שבץ ומאבד את שפיותו. בסוף ההצגה הוא ננטש על-ידי משפחתו, נתון להזיות שמקורן ברגשות האשמה שלו.
האחים – אהרל'ה VS רודי בוקשטיין דמויות אלה מייצגות את "הזרים" הנצחיים, שאינם מסוגלים או מסרבים להיקלט בארץ. שני האחים, שלהם יש גינונים אירופאיים אקסטרווגנטיים, מזלזלים בתרבות הלבנט הנחותה; שניהם בעלי השקפת עולם ועיסוקים שאינם מתאימים לסביבתם ואינם מובנים על-ידה. אהרל'ה הוא אחיו של יוסל, בעלה של לייטשה. מקפיד בלבושו, לרוב לבוש בחליפה ותמיד עונב עניבה, שתקן בדרך כלל, אזרח סוג ב' בבית – לא רצוי ולא אהוד. אביו, דב בר, מאשים אותו בכל צרותיו: במות אשתו, בהיותו פרזיט שלא קיבל את המשרה בעירייה שדב סידר לו בפרוטקציה, בהיותו קומוניסט, בהיותו זר, אחר, בלתי מתערה. אביו לועג לשאיפותיו להיות משורר: "מה אתה כן? פואט? סופר? חוץ מכמה שירים קומוניסטים שכתב פעם מישהו קרא? מישהו שמע על הסופר הידוע אהרל'ה מרינסקי?" (מכולת, עמ' 31). בדרכו שלו, ובאופן אירוני למדי, דווקא אהרל'ה הוא זה שמוצא דרך להשתקע בארץ ישראל ולפתוח בה בחיים חדשים. הוא מוצא אהבה בדמותה של גב' בוקסנבוים. הגם שנישואי נוחות אלה נובעים משיקולים כלכליים, הם גם מתאימים לאופיו הפסיבי, שהרי בכל מקרה הוא תמיד יוותר בתוך הבועה המנוכרת והזרה שבה הוא עוטף את עצמו. רודי מהאריסטוקרטים אף הוא ייצוג של דמות ה"זר", אך בניגוד לאהרל'ה רודי הוא טיפוס צבעוני, יוזם, דומיננטי, חריף ושנון. שלא כאחיו יאיר, הוא שמר על שמו המקורי והקים עסק שאין לו דבר עם ההוויה הארץ ישראלית – חנות פרוות. ואכן, לאחר מספר שנים העסק כושל בשל אי-התאמתו לאקלים ולתקופת הצנע של שנות החמישים: "אנשים הבינו שכאן זה לא שם. כאן חם. כאן הולכים עם סנדלים ולא עם פרווה!" (האריסטוקרטים, עמ' 17).[8] הסגנון האקסטרווגנטי שלו וההערצה לתרבות הברלינאית, שבאה לביטוי בהצגה במופע הדראג שואו הדקדנטי, מפזרים לכל עבר את הניחוח האירופי של איש העולם הגדול. באופן יוצא דופן לתקופה, רודי הנועז אינו מסתיר את היותו הומוסקסואל. יאיר אחיו, שחושש מהכתמת שמו בדרכו אל צמרת הפוליטיקה הישראלית, מונע מרודי את העזרה הכספית שלה הוא זקוק נואשות, ודוחף אותו למעשה אל מותו. אולם רודי, כמובן, לא יכול היה לשרוד בישראל מבלי להתכחש לעצם מהותו. בהיותו אנטיתזה לדמות הצבר הגברית ולאתוס המיליטנטי הישראלי המתהווה, רודי הוא הקול שחייבים להשתיק, ולכן הוא לא יכול לשרוד – בוודאי שלא בשנות החמישים.
דור הבנים תנחום אינו מוצא את עצמו, לא במכולת ולא בשום עבודה אחרת. מאז היותו ילד היה דחוי, שונה, נטע זר: "תנחום השמן, תנחום תקום, הילד של הגזלנים מהמכולת..." (מכולת, עמ' 33). גם הוא אינו הטיפוס הצברי הנחשק, ואכן הוא מין תינוק מגודל ולא יוצלח, שאמו מגוננת עליו יתר על המידה. הוא מדבר על כל מיני עסקים, אבל בעיקר מפנטז על שכנתו ריבה, שעבורה הוא גונב מהקופה של המכולת. רק לאחר שדבר הגניבה מתגלה הוא בורח מהבית, מצליח לעבוד ולהרוויח כמה לירות, ולראשונה יוצא לעצמאות. עוז (שם שעומד ביחס הפוך לאופיו העדין) ודבי, ילדיהם של יאיר והגר, הם חסרי בית. כהוריהם, שלהם הם מפנים עורף בבגרותם, הם חיים על מזוודות. עוז יורד מהארץ, חי עם בן זוג ומפתח קריירה כרקדן בניו יורק. דבי הופכת לפעילה פוליטית, נפגשת בחשאי עם פליטים פלשתינאים ומפרסמת מאמרים החותרים תחת אביה. שניהם מסתירים למעשה מהוריהם את חייהם ואת נטיות לבם. מותו של רודי, שאחריו הם היו כרוכים בילדותם, מהווה עבורם טראומה צורבת. משאת נפשו של עוז היא, שאביו יקבל אותו ויכיר בבחירתו ובבן זוגו. דבי אינה מוכנה לוותר על עקרונותיה, ואינה מוכנה לקבל את עזרתו של עורך הדין שהוריה שולחים לה, במיוחד כאשר היא מגלה שמי שעומד מאחורי הסגרתה לשירות הביטחון הוא לא אחר מאשר אביה.
דמויות המשנה – דמויות המשנה בשני המחזות מסכלות את מטרות הגיבורים. במכולת דב האב – זקן חולה ונרגן, שמעולם לא קיבל את לייטשה לחיק המשפחה – לשיטתו לדבריו?, עקב מוצאה הנחות. הוא חותר תחתיה ומטרפד לבסוף את קבלת הפיצויים. כך הוא מסכל את תכניתה, למרות שהדבר נעשה מתוך רשלנות ולא בזדון. אסתר השכנה – מחתימה את דב על עדות לשם קבלת כספי פיצויים מגרמניה על שם בעלה המנוח. עדות זו היא שתסתום את הגולל על כל פרשת הפיצויים. דב מוסר עדות כפולה וסותרת, שבעטיה יפסידו כולם את הפיצויים מגרמניה. גב' בוקסנבוים – לקוחה רחרחנית, שמנסה לנצל את ההזדמנות ולנגוס בכספי הפיצויים העתידיים באמצעות נישואיה לאהרל'ה. מר שטוך – האדם שרוכש את המכולת. בתחילה הוא מצטייר כדמות חיובית, שכן הוא מאפשר לבני המשפחה להגשים את חלומם, אולם לאחר שהם מאבדים את כספי הפיצויים, הוא אינו מוכן לוותר על העסקה, ולמעשה מותיר אותם ללא ביתם.
בהאריסטוקרטים ורה – ניצולת שואה שהגר מאמצת לביתה, ושבעידודה היא נישאת לרודי. אחיה של ורה מת בין זרועותיה, וסיוטים תוקפים אותה כל לילה. ורה מכניסה את השואה בכל עוצמתה לביתו של יאיר, ומהווה תזכורת חיה לרגשות האשמה שלו כלפי אחיו, שאותו דחף אל מותו. היא גם היחידה שמבינה מה עובר על יאיר בהזיותיו: "אני יודעת כמה זה מבהיל, וגם אני בהתחלה לא רציתי לשמוע, אבל אם הוא בא, הוא רוצה משהו" (האריסטוקרטים, עמ' 62).
פעולת הדמויות היא פועל יוצא של תפיסת עולמן. כך גם מראן, התנהגותן ולשונן. מכולת היא מחווה לכוח ההישרדות של העולים, של הדור הישן. הדמויות מעוררות לעיתים גיחוך, אך הרבה יותר מזה קורטוב של הזדהות וחמלה. לעומת זאת, עיצוב הדמויות בהאריסטוקרטים מעלה שאלה לא- פשוטה: האם אלה שבחרו בטובת הכלל לפני טובתם האישית ראויים לשמש כמודל למנהיגי המדינה? מזי"א הפכה את הסיפור "למפגש בין הגדול והכללי, לקטן ולאישי. המאמץ לבניית מדינה חדשה הוא לא רק מאמץ של מלחמות ופוליטיקה, אלא מאמץ של בניית זהות אישית חדשה לאנשים שבאו ממקומות שונים, ומהיסטוריה אישית, שלעיתים לא התיישבה עם הסיפור הגדול שניסו אותם מנהיגים לשוות לחייהם".[9] פולקמן טוען, שמנהיגות אמיתית מתחילה מבית, ושהערכים שלאורם מגדל אדם את ילדיו הם אלה שידריכו אותו כמנהיג. כאן מן הסתם טמון הכישלון של יאיר בן כנען, שכשל בניהול חייו האישיים מול ילדיו, ובראש ובראשונה היה חסר יכולת להכיל את אחיו. גם לייטשה, שזירתה הטבעית הייתה המשפחה, החמיצה את המטרה כיוון שלא השכילה לכלול בתכניותיה את דב חתנה – מקור הכספים שעליהם הסתמכה. בשני המחזות, התעלמות מצרכי המשפחה מביאה לתוצאה זהה – להתפוררות ולהתפרקות, הבאים לידי ביטוי באקורד הסיום של שתי ההצגות – היהודי חסר השורשים אינו מוצא את מקומו וממשיך בנדודיו, פליט מבחירה או מכורח.
מכולת היא הצגה בעלת איכויות שונות. אישית, זה אינו סוג התיאטרון שמפעים את רוחי, אבל אם ישנה סיבה שבשבילה "שווה" לראות את ההצגה הזו, במיוחד לתלמידי תיאטרון, הרי היא תיקי דיין. סטניסלבסקי מדבר על "תחושת המידה", על אמת ועל אמינות, וכל אלה ניכרים במשחקה הטבעי של דיין, המקיף פרטי פרטים של פעולות בתוך עשרות ומאות מיזנסצנות מוקפדות ומדויקות, מלאות חיוּת וחיוניות (לדוגמה: סצנת הכנת הארוחה שלייטשה מתקינה לתנחום) – וירטואוזיות של משחק. בית ספר!!! מאידך, יוסי גרבר, שחקן מצוין בדרך כלל, מחמיץ את התפקיד של דב בר. במקום דמות של זקן מנוצל – המנושל מכספי הפיצויים שמגיעים לו ונעשה לו עוול – בגילומו של גרבר אנו מקבלים מין שוטה מתחזה בלתי-אמין. לא זו בלבד שהוא אינו מעורר מעט חמלה, הוא גם מקומם בנרגנותו ומעורר אנטגוניזם על כי בסכלותו הוא גורם לכולם הפסד נוראי. יתר השחקנים עושים את עבודתם נאמנה, ובראשם חנה רוט בתפקיד גב' בוקסנבוים. רוט בונה דמות משכנעת של לקוחה חטטנית, פולניה מתנשאת, שבלית ברירה יורדת אל העם. וכיאה לשורדת מיומנת שיודעת באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה, היא מפתיעה את כולם בתככנותה. בהאריסטוקרטים יש צוות שחקנים ראוי ביותר: גיל פרנק, בתפקיד יאיר בן כנען ולימור גולדשטיין, בתפקיד הגר, עושים כול שביכולתם כדי להפיח רוח חיים בדמויות הדלות משהו שמציע הטקסט. את תצוגת המשחק המרתקת והכריזמטית ביותר נותן יחזקאל לזרוב בתפקיד רודי. ייתכן שתפקיד הפרוון ההומוסקסואל, המוחצן, הקפריזי והילדותי, קוסם יותר לשחקן ומאתגר אותו.
לסיכום: האריסטוקרטים, שמקוטלג כעוד דרמה משפחתית, הוא מחזה מוחמץ. לסיפור יש פוטנציאל, אך הדברים נשארים על פני השטח, אולי בגלל ריבוי הנושאים שאינם מטופלים עד הסוף: הנושא הראשון – דור המייסדים שמתמסר ל"מפעל הציוני" על חשבון משפחתו – מפוספס, במיוחד לאור העובדה שאין כאן שום נימוקים אידיאולוגיים משמעותיים. כך נותרנו, בתחום האידיאולוגיה, עם "הוא הלך בשדות" כמחזה קנוני המייצג את הקונפליקט האלמותי של דור המייסדים – חברה או משפחה. תמה מעניינת נוספת שעולה מתוך ההצגה היא האתוס של דמות הצבר. זו באה לידי ביטוי בדמויותיהם המנוגדות של שני האחים – יאיר המיליטנט הגברי מול רודי ההומוסקסואל הנשי. עוז, בנו של יאיר, הוא למעשה ממשיכו של רודי שמת. עוז, הזנוח על-ידי הוריו, יורד בסופו של דבר מהארץ ומסתיר מהוריו את נטייתו המינית. ובכן, המחזה מדבר גם על מאבק מגדרי. בחזונו הציב הרצל את שיקום הגוף היהודי בלב ליבו של המעשה הציוני, טוען מיכאל גלוזמן: "אלטנוילנד אינו רק אוטופיה פוליטית, אלא אוטופיה מגדרית ומינית, הפותרת את מצוקותיו של הגבר היהודית המעורער והחלוש ומובילה אותו אל חוף המבטחים של ההטרוסקסואליות. [...]".[10] כאשר יאיר חוזר הביתה ומוצא את רודי מופיע לפני ילדיו כדראג קווין, הוא מכה אותו בעוצמה פראית. הוא רודף אחריו לגן הציבורי, על מנת לתפוס אותו בשעת מעשה, ובסופו של דבר הוא מונע ממנו את הכספים המגיעים לו – והכול בגלל הומופוביה. בתמונת הסיום, לאחר שכל בני המשפחה נטשו את יאיר הנכה, רודי המת מאכיל אותו. האם יש כאן ביטוי של נאמנות? ניצחון מגדרי? גרוטסקה? גם בתחום הדרמה המשפחתית הדברים אינם מטופלים עד הסוף. עוז ודבי נשארים דמויות פלקטיות, שהבחירות שלהן צפויות, מעין שלט אזהרה להורים מזניחים. אמצעי ההפקה, המשחק ומעל הכול הבימוי המצוין של עמרי ניצן מתעלים הרבה מעבר לטקסט, שאינו מציע עומק רב. תפיסת החלל, השימוש במזוודות כמוטיב, הדינמיות במיזנסצנות המתחלפות במהירות, הבמה שהיא כל מקום ושום מקום; כל אלה מדגישים, לתפיסתי, לאו דווקא את הדרמה המשפחתית, וגם לא את הדרמה האידיאולוגית, אלא את הדרמה של העקורים, שלמרות כל המאמצים לא מצאו כאן מעולם את מקומם. מכולת, לעומת זאת, הוא מחזה שמתמקד בתמה אחת בלבד, ולכן קולע למטרה. הוא מדבר על פליטים שמבקשים להגשים חלום ולהפוך לבני הארץ. הוא מציג את דור ההורים, על שלל המגרעות והחולשות שלו, אך הוא עושה זאת בסובלנות ובחמלה. לייטשה מזכירה לי את טעם הילדות שלי. הכרתי כמה לייטשות בחיי. דור הולך ונעלם. רובם נזקקי סעד, נאבקים על קבלת כמה מאות שקלים נוספים מהביטוח הלאומי או מקרנות לניצולי שואה. והכול במשורה. טפסים על גבי טפסים. פגועי המחנות ותשושי הנפש, שרובם אינם עוברים את סף העוני, הם שורדים בני 75 ומעלה, שגם היום חיים עדיין במכולת.
[1] ההצגה מכולת רצה כבר מ- 18/11/2010. האריסטוקרטים רצה מ- 30/12/2010. [2] כל הציטוטים מהמחזה מכולת הם מאת: הלל מיטלפונקט, גרסת ההצגה מ- 23/11/2011. [3] מתוך שיחה עם המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט, שערך אבישי מילשטיין. מתוך התוכנייה להצגה מכולת. עורכת התוכנייה – רבקה משולח. [4] מתוך שיחה עם המחזאית עדנה מזי"א. מתוך התוכנייה להצגה האריסטוקרטים. עורכת התכנייה – רבקה משולח. [5] על החוויה הפנומנולוגית בתיאטרון אפשר לקרוא במאמרו המאלף של גד קינר: "רטוריקה מקומית בהצגת המחזה הישראלי: אסטרטגיה פנומנולוגית". בתוך מותר מס' 7 (1999), עמ' 102-97. [6] רועי פולקמן, "מי הם האריסטוקרטים", מתוך התוכנייה להצגה האריסטוקרטים. [7] יורם קניוק, תש"ח, תל-אביב: הוצאת ידיעות ספרים, עמ' 187-186. [8] כל הציטוטים לקוחים מהמחזה האריסטוקרטים מאת: עדנה מזי"א, גרסת ההצגה מדצמבר 2010. [9] רועי פולקמן, "מי הם האריסטוקרטים", מתוך התוכנייה להצגה. [10] מיכאל גלוזמן, "הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007. מתוך התוכנייה להצגה האריסטוקרטים. |