וכשהחורף מבקר בחצרותינו לפתע זה לא כאילו שלא ידענו, היה לנו קיץ שלם להתכונן. אבל אנחנו כמו אנחנו אוהבים להדחיק, להעמיד פנים שהשמים תמיד יהיו נקיים מעננים, שהרטיבות באדמה תמיד תהיה של הממטרה בגינה, שאבק המדרכות יראה כאילו כבר שנים הוא שם. היתה בנו איזו חוסר נוחות קלה אבל, מי נותן ליבו לקטנות, אנחנו בולעים את החיים בגמיעות גדולות ומשמיעים קולות של.. (השמים הם הגבול?).
אני צועד בנתיבי החיים כבר לא מעט חורפים. תמיד זה בא בהפתעה. אומרים לנו, לכו אל הנמלה.. אבל, מי רוצה כל השנה לחיות כאילו רק בשביל העונה הקרה,העצובה. אנחנו צרצרים, כל השנה מצפצפים. אנחנו תופסים את אלוהים בביצים, סליחה, אמרתי אלוהים? את החיים רציתי לומר, את החיים בביצים.
שלא יובנו דברי לא נכון וגם שלא יוצאו מהקשרם למה בעצם לא לחיות כאילו שמחר לא יגיע? כך אומרים, לחיות את העכשיו, את הרגע. זה, הזמן היחיד שקיים. מה שהיה, היה ומה שעדיין לא קרה, עדיין לא קרה. אז למה לנו לעבור על הרגע כמו שחוצים נהר על גשר? והוא שזורם לו למטה ואולי לא, מכוסה בערפל בכלל לא נראה (ולא נשמע). עניין של טעם וגישה ומן הסתם גם יכולת.
יש להן למחשבות ההיקפיות האלה תכונות די מעצבנות, לפעמים מביכות. קחו אותנו הגברים למשל בסצנה במיטה בדיוק ברגע המכריע נכנסת לה מחשבה מטרידה. שום קשר לרגע הזה הדרמתי אבל, אנחנו נותרים עם המבוכה כשהדרמה מתכווצת וקטנה.
יסלחו לי אלו שכבר מזמן כבר לא עוקבים אחר חוט המחשבה. חשבתי לעצמי שאילו בקיץ היינו חושבים על החורף אז הוא, החורף לא היה תופס אותנו בהפתעה. מצד שני, מה על הקיץ שבילינו אותו במחשבה על החורף שעוד רגע ועוד רגע הנה בא. אז מה אני, צרצר או נמלה? |