להסתובב עם כלב תוקפני בתל אביב זה לא פיקניק ביום שמש בהיר. כל טיול נהפך לסיוט של משיכות ברצועה והיגררות לכיוונים בלתי צפויים.. צריך לשים לב לכלב שעבר את הכביש ממול, לשים לב לבנאדם שבצד השני של המדרכה- כי אם לא, תמצאו את עצמכם נמרחים עליה. וכל הזמן הזה אנשים מסביב הולכים עם הכלבים שלהם שמחים ורגועים, יושבים בבתי הקפה ומאשרים את הפחד הכי גדול שלכם- שללכת עם כלב אמור להיות משהו נעים ומרגיע ורק לכם לא מצליח. ורק אתם מוצאים את עצמכם במאבק מנסים להשתלט על הכלב, ועל עצמכם, מקבלים אינסוף הערות מישראלים נדחפים שחושבים שהם היו מתנהלים עם המצב טוב יותר ואומרים לכם לאלף אותו, או להרגיע אותו או להשכיב אותו על הגב ולא לתת לו לזוז כמו שסיזאר עושה. בסופו של טיול אתם חוזרים הביתה כועסים ומבואסים ושואלים את עצמכם למה הכלב הזה שכל כך מקסים כשהוא איתכם בבית, נהיה מפלצת מפחידה כלפיי כל יצור חי אחר.

גם הוא מצידו כנראה לא ממש נהנה מהסיפור.

למה ככה?

האמת היא שכלבים לא מתפרצים בנביחות סתם. הכלבים האלה שמתפרצים על כל כלב או בנאדם שעובר הם כלבים לא רגועים, שנלחצים ולא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם. בהעדר הנחייה אחרת הם מצאו לעצמם טקטיקה אחת שאף פעם לא אכזבה אותם: הם אומרים- "אם אני אנבח על זה- זה ילך ממני", אולי אם הם רהוטים יותר הם אומרים "הקם להורגך השכם להורגו". הם כמו ערסים קטנים, שלמדו לשחק "קשוח", וחשוב שלפחות הבעלים שלהם, יראו מתחת למסכה הזאת את הכלב המפוחד שבאמת זקוק להם שיהיו שם, יכוונו אותו ויגנו עליו.

אבל אני מנסה להיות שם, הוא לא מקשיב לי!

בתור בני אדם, אנחנו לא תמיד מבינים את המצב מנקודת מבטם של הכלבים, ועשויים לבקש מהם דברים שהם לא באמת מסוגלים לעשות כשהם מפחדים. למשל, לבקש מכלב כזה לעבור במעבר צר ליד כלב אחר או לשבת בזמן שהוא רואה גבר גדול שהולך לקראתו ומפחיד אותו, זה קצת כמו לבקש ממני שאשב על הכביש בזמן שמכונית שועטת לעברי. זו לא דרישה הגיונית. ולדרוש דרישות כאלה באופן עקבי, גורם לכלב שלכם להבין שאתם מאוד עקביים בלהיות בלתי הגיוניים, ושאין טעם לנסות להקשיב לכם.

בעוד שעם כלבים ידידותיים ורגועים התוצאה היא רק "חוסר במשמעת", עם הכלבים התוקפניים הדבר בא לידי ביטוי במשבר אמון קשה והדדי- הכלב אינו סומך על הבעלים שאכזבו אותו, והבעלים אינם סומכים על הכלב שאינו צפוי ולא מקשיב להם.

פתרונות קסם

בחזרה לרחוב התל אביבי ההומה, ולבעלים שהולכים בו עם הכלב המשתולל. הם חוזרים הביתה אחרי עוד טיול מורט עצבים ומחפשים פיתרון.

בשעתנו הקשה ביותר אנו מתפתים לדרכי פעולה שבמצב רגיל לא היינו אפילו שוקלים. זו נקודת תורפה מוכרת של בני האדם וכזו שנכתבו עליה הרבה אגדות ומיתוסים. אגדות על אנשים שמכרו את נשמתם לשטן בעבור כסף שיציל אותם מעוני נורא, או סיכנו את בנותיהם הבכורות בעבור 5 שנים של שקט. כשקשה לנו, אנחנו כמהים להקלה מיידית.

במצבים כאלה קל לחשוב על פתרונות קיצוניים. ויש כאלה בשפע בשוק האילוף של היום, שלל פתרונות קסם: טיפול בקולר חשמלי שתוך חמישה חשמולים יבהיר לכלב שלכם שאסור לו לתקוף, טיפול של שני מפגשים במנהיגות אסרטיבית הכוללת משיכות רבות בקולר החנק המתהדק על צווארו של הכלב במאה אחוז הצלחה.

כל טיפול קצר מועד שנעשה בו שימוש בקולר חשמלי/ דוקרנים/חנק הוא טיפול שמבוסס על דיכוי התנהגות על ידי הכאבה. הטיפולים הללו  גורמים לכלב סטרס ומצוקה במקום שבו גם ככה הוא מרגיש לחוץ, מחבלים באמון השברירי ובסיכוי הזה שיש לו ללמוד להירגע בנוכחות הדברים שמלחיצים אותו. אבל הם גם מצליחים לפעמים, פשוט לגרום לכלב להפסיק לעשות את מה שהוא עושה באותו הרגע.

עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאי אפשר לעבוד על הטבע. שאין דבר שניתן לדכאו עד אינסוף ושומדבר לא נעלם, אלא מוצא לו ביטוי במקומות אחרים. פרויד עשה מזה קריירה.

אבל תמיד יהיה מי שיבטיח קיצורי דרך, ולנו, קשה לעמוד בפיתוי.

מה אפשר להפסיד?

כלבים מסתגלים באופן מדהים כשיודעים איך לעבוד איתם. הם גם מקשיבים, למי שמראה להם בעקביות, שיש לו את היכולת להוציא אותם ממצבים מלחיצים. יש עוד הרבה דברים נהדרים שמגלים עליהם כשבוחרים בדרך החיובית, הסבלנית והמתמידה לטיפול בבעיית התוקפנות: שהם נורא משתדלים להיות בסדר, שהם מדברים איתנו כל הזמן, שהם מסוגלים ללמוד דברים חדשים ולפתור בעיות ולהרגיע את עצמם. שהם יכולים להיות יצירתיים.

טיפול אמיתי בתוקפנות לא קורה ברגע, או בפגישה אחת עם איש מקצוע וגם לא בשתיים. טיפול אמיתי בדומה לטיפול בחרדות אצל בני אדם הוא תהליך אורגני שבו לומדים דברים חדשים, ויש ימים טובים יותר וטובים פחות ויש, אחרי כמה זמן פתאום את הרגע הזה שעוברים ברחוב המוכר בשכונה ושמים לב שאתם נינוחים והכלב רגוע וכיף לכם ביחד.