אין דבר יותר מתעתע בזכרונות הילדות מלהתעורר אל תוך השקט של בוקר קייצי מהביל, עם שמונים ושבעה אחוזי לחות, בשמונה וחצי בבוקר ולהרגיש את ריח ההיסטוריה, בת שלושת אלפי השנים, נישאת על גבי גלי הים אל בין התריסים המוגפים של בית ילדותי, בית אבי. אני מסיט את התריסים, לאפשר לאור הבוקר להכניס ריח ים אל תוך הבית. ריח מוכר של מלח ים מכה באפי. אדוות גלי הים מלטפת את החול שנערם בתאי זיכרוני ובלא משים אני מוצא עצמי נסחף במערבולת אל תוך המים העמוקים של זכרונות ילדותי.

מתעשת, מגשש את דרכי אל המטבח, מוזג לי כוס מים קרים מהבקבוק במקרר. אחי כבר סיים ללגום מהקפה ומודיע לי שהוא יוצא לסיבוב בים, התעמלות בוקר. מסימני הגיל שנותן אותותיו גם בו. עוד לפני כן הספיק להביא לי, אחיו הקטן,  באגט טרי מהמכולת הפינתית, עם עותק של ידיעות. אני מסתכל עליו ומתפעל, מהמלאך המשפחתי, הפרטי.

ארוחת בוקר אני בדרך כלל לא אוכל והעיתון כבר מזמן לא ממש מענין אותי. אני עובר בין החדרים, מהחדר שלי דרך חדרו המיותם של אבי, לסלון, שב למטבח ולמרפסת כביסה. כאילו מחפש משהו, רק שאני לא יודע מה. שקט בבית, מאוד שקט.

לקראת עשר, לאחר שאחי חזר מהים, אנחנו מתארגנים עם קצת פירות, העיתון היומי ברוסית, ונוסעים לבקר את אבי. בית האבות, אליו עבר רק לפני כחודש, נמצא במרחק נסיעה של חמש דקות, יתרון גדול בחום המעיק שכבר עוטף את הגרון וגולש במורד הגב, בדמות טיפות זיעה טורדניות, לאורך עמוד השדרה.

אנחנו מחנים את הרכב השכור בכניסה לקיבוץ, ליד המחסום, וצועדים אל בית האבות. הליכה קצרה במשעול הפנימי מביאה אותנו לקירבת שני עצי זית. בית האבות מימיננו ומשמאל גן חיות קטן - טווסים, ברווזים, אווזים ועוד אי אלו פליטים מתיבת נוח. אנחנו פונים אל הכניסה של בית האבות. דויד, חברו של אבי לשולחן, יושב בחוץ על כיסא פלסטיק ומעשן את הסיגריה היומית שלו, חבוקה בידו הימנית, הטובה. יד שמאל שמוטה לצידו ורוטטת ללא הפסק. ברחבה הקטנה ניצבים עוד שני כסאות פלסטיק, כאילו ממתינים לאורחים שעוד יגיעו לבקר מי מהמשתכנים. אני מסיט את דלת ההזזה, משב רוח קריר מקבל את פנינו בשמחה.

השולחנות בחדר המרכזי מרוכזים צמוד, אחד ליד השני, כמו רכבת אחת ארוכה. רוב המשתכנים, עם חלק מאנשי צוות המקום, ישובים סביב השולחן הארוך. חנה, האחראית, ישובה במרכז, ידה עמוק בתוך שק, שולפת קוביה ופיה מכריז בקולי קולות - שישים ושתיים. מכל הכיוונים נשמעים ליחשושים וחנה חוזרת בקול על המספר - ש י ש י ם   ו ש ת י י ם!

התקרבנו אל אבי שהיה ישוב בגבו אלינו וכובע כחול של הניו יורק ניקס על ראשו. הנחנו יד על כתפו, כל אחד מצד אחר. תחילה הפנה את ראשו אל כיוונו של אחי ואז אלי. חיוך גדול נפער על פניו. הבאתי כיסא והתיישבתי לידו כשידי שוב על כתפו. אחי פנה לטפל בעניני מנהלה, כדרכו מידי יום - לבדוק שהכל בסדר בארונית של אבא, שלא חסרים מים, שהטלוויזיה שקנה לאבי הוצבה בחדרו וכבר חוברה לכבלים.

איך הולך? אני שואל ואבי מחזיר לי חיוך מוכר של אחד שזומם משהו.

אתה רואה, עושים פה חיים.

כן אני רואה, שמח לראות שאתה נהנה.

ומה? כאילו יש לי משהו אחר לעשות.

עשרים ושלוש, שוב מרעימה חנה בקול למען כולם ישמעו.

עשרים ושלוש, אני חוזר בקול עבור אבי אל תוך האוזן.

אה... יש לי, הנה, הוא מושיט עיגול פלסטיק אדום להניח על עשרים ושלוש שעל הלוח שלו.

איך היה לך בלילה? אני שואל.

ששש.. רגע, אני חושב שפיספסתי אחד קודם. לילה? אה... בסדר, סביר. נתנו לי חצי גלולה לפני השינה אז...

גלולת שינה?

ויאגרה.

מה??

ככה שכשאני קם בלילה לפיפי אני לא אעשה על הנעלי בית. טוב, עזוב נו, מה איתכם? אכלתם משהו בבית? יש לכם מה לאכול בכלל?

לא אבא, אנחנו בצום כי אין מי שיבשל לנו, אני מחזיר לו וצוחק, מה שמוציא ממנו צחוק עצוב. אני מסתכל עליו ורואה אותו גוחן במטבח על סיר מהביל של תבשיל זה או אחר, או ישוב ליד השולחן הקטן, שם במטבח, קולף בצל, כותש שום במכתש ועלי, חותך כוסברה ופטרוזיליה, דק דק. בין רגע ריחות הבישול נהיו ממשיים באפי, עד כדי רעב. הבטתי לעברו והנה גם עיניי מחייכות למראה עיניו הבורקות מאושר, מעצם היותי לידו.

אני מצטער שאני לא יכול לבשל לכם, הוא מתנצל כשעיניו מתמלאות לחלוחית, אני פה אתה יודע.

שלוש... שוב נשמע קול חנה ברמה.

אבא שלוש, אני חוזר עבורו.

אין לי.

ש ל ו ש... כן פאני שלוש, מרעימה חנה, תסתכלי עלי, על האצבעות, את מבינה טוב מאוד, רק תסתכלי.

טרס?

יפה, את רואה שכשאת רוצה את מבינה מה אני אומרת? סי פאני, טרס, נו דוס, טרס.

פאני מסדרת עיגול אדום על השלוש שעל הלוח שלה.

הבאתם עיתונים?

כן, זה על השידה. כשתגמרו לשחק אני אביא לך לקרוא.

רק שדויד לא  יקח לי,  הוא כל הזמן רוצה שאני אקריא לו כי הוא לא רואה טוב.

הוא בכלל מבין רוסית?

כן.

השכנות לשולחן שמעו 'רוסית' ומייד הרימו עיניהן. מהטלוויזיה שמאחור בוקעים צלילי מוזיקה קלאסית כרקע לסרט מצויר. הרוסיה הגדולה מפלבלת בעיניה ומפנה מבט לעבר המסך.

את יודעת מה זה בטלויזיה? היא מאתגרת את חברתה.

החברה נשארת דוממה.

זה צ'ייקובסקי, אגם הברבורים, אבל לא הבלט, זה רק סרט מצויר. אבל את לא מבינה בכלום חוץ מלשבת בשרותים כל היום, טיפשה.

החברה עדיין לא פוצה פה ואני תוהה אם היא משחקת חי צומח.  

חנה מכחכחת בגרונה ומכריזה - שבעים חמש!  האחות מהצד השני של השולחן אומרת - חמסה ווא סבעין, ומייד מתרגמת לרוסית במבטא ערבי - סמדיסיאט פיאט, מניה.. דא, סמדיסיאט פיאט.

מניה מנענעת בראשה לשלילה, לא מאושרת.

שבעים וחמש, חוזר אבי על המספר ומניח עוד עיגול על הלוח. אתה יודע, הוא אומר לי, רק לאחרונה הבנתי שבעצם היו לי חיים נפלאים עד גיל שבעים וחמש, ואני בכלל לא ידעתי?! אני מסתכל עליו ומשתנק, מניח יד על הברך, שם מונחת גם כף ידו החמה. דויד חזר פנימה לאחר הסיגריה והצטרף לשולחן. אבא מסתכל עליו וצוחק.

נו ספר, אני אומר, יודע שמסתתר סיפור מאחורי החיוך הזה.

הליצן הזה אתמול התנפל עלי, אומר לי - שמעתי אותך מפליץ. לא התייחסתי. בבוקר כשהוא קם אמרתי לו ששמעתי אותו מפליץ מתוך שינה ארבע פעמים. הוא נורא נבוך, לא ידע איפה לקבור את עצמו. אתה בטוח? הוא שאל כמה פעמים. בטח בטוח, אמרתי לו, איך לא אהיה בטוח אחרי ארבע פעמים?

החזקתי את עצמי מלהתפקע, ריחמתי קצת על דויד. מסכן, לא ידע על מי נפל.

שמונה עשרה מסמן את תחילת הסוף, פאני צועקת בינגו. כן, גם בספרדית זה רק בינגו. חנה ממשיכה לשלוף עוד ארבעה מספרים, ועוד אנשים מצרפים את קולם לבינגו. בשישי כבר גם אבא שלי צועק בינגו.

אבל אבא עוד חסרים לך שניים, אני לוחש לו.

עזוב שטויות, הם ממילא לא בודקים באמת.

ושוב אני חונק את הצחוק.

הרי המשחק הזה בשביל להרוג את הזמן. זה אולי נראה לך מקום תמים אבל למעשה זה בית המוות.

די אבא.

אני רציני, תראה, זה קצת כמו הבינגו הזה, כולם רוצים וממהרים לצעוק בינגו, ולפעמים אפילו מנסים לתחמן. כלומר, אנחנו פה מנסים להרוג את הזמן בתקווה שהזמן, יום אחד, ורצוי במהרה, יהרוג אותנו. אז זה משחק חתול ועכבר, אבל מה, לפעמים הזמן, מאיזו סיבה נסתרת, מניח לנו לחיות. ותאמין לי שלעתים יכולה להיות בכך אכזריות גדולה, כשמניחים למישהו לחיות.

טוב, הבנתי, די.

רק הסברתי לך. טוב נו, ואיך אחיך? הוא יבוא היום?

הוא פה, בטח תכף יבוא לשבת איתנו. כשנכנסנו הרי אמרת לו שלום.

אני? מתי?

לפני חצי שעה, כשהגענו.

ראיתי את הגבות נעצבות. אחזתי בידו והידקתי. הוא הסתכל עלי. לא, אני לא יכול להסיט את המבט, אני חייב להסתכל לו בעיניים. הוא מסתכל לי בעיניים, מלטף לי את היד ומסיט ממני את העיניים, מלאות בדמעות ושתיקה.

את רוצה את העיתון? הוא פונה לפתע פתאום בגרוזינית למניה ומצביע על העיתון ברוסית שהבאנו לו.

אבא, היא לא מבינה גרוזינית רק רוסית, אני אומר לו.

בטח שהיא מבינה, היא רק עושה את עצמה שלא.

הבטתי אל מניה, אל אבא, עצמתי עיניים. קמתי ממקומי וניגשתי לקרוא לאחי, שיישב קצת עם אבא. הטלויזיה באולם כוונה לערוץ עשרים וארבע, מזה אני מבין שכבר אחת עשרה, השעה בה האחים והאחיות הערבים מעבירים לתחנה, שעת השירים המזרחיים. בועז שרעבי טס לירח להביא אבנים ואני מנסה להפטר מאלה שלגופי, שבי. לקראת שתיים עשרה כולם מתיישבים לקראת ארוחת הצהריים., האחיות מחלקות לכולם סינרים לשים על צוארם.

לפני שאנחנו הולכים, אתה רוצה משהו אבא?

לא... בעצם כן, תן לי מאה שקל.

קח, תשמור בכיס, פה, שלא ילך לך לאיבוד.

תודה... תודה... אני אחזיר לך, הוא אומר ונועץ עיניים דומעות אל החלון המשקיף לחצר.

אתה לא צריך להודות לי, ולא להחזיר. אתה זוכר נתת לי כסף לארטיק כשהייתי ילד? ונתת לי לצבא, לאוניברסיטה, לחתונה, לנכדים. תמיד רק נתת, עכשיו תן לי לתת, קצת לפחות. ואנחנו נחזור אחר הצהריים, טוב?

הוא נד ראשו בחיוב, בעצב.

ביציאה חנה מזכירה לנו שאין לאבי, או לכל אחד אחר כאן בבית האבות, צורך בכסף והוא עלול לאבד אותו.

אני יודע חנה, אבל זה הדבר האחרון שנשאר לו להאחז בו מהעולם שבחוץ, להרגיש שיש לו משהו שהוא שלו ביד, להרגיש שיש לו שליטה על משהו. תני לו, שיתרגל לאט, עדיף לאבד מאה שקל מאשר את הדעת.

שוב אנחנו במשעול הצר, בדרך אל האוטו. אני מגניב מבט אל אחי, מחייך, והוא אלי. אנחנו נכנסים לאוטו, אני מפעיל מייד מזגן. כעבור מספר דקות אנחנו שוב בבית. אני פותח את הטלויזיה על ערוץ עשרים וארבע. אנ מגביר. מגביר עוד.

זה לא רועש? אחי שואל.

שקט פה אימים בבית הזה, אני לוחש, כל כך שקט פה.