| שש בבוקר. הפיפסים של קול ישראל מצפצפים, חמישה קצרים ועוד אחד קצת ארוך. "רשת ב' של קול ישראל, הבוקר הזה", והפתיח המוכר מתנגן. אני תוך כדי מכין את עצמי ליום החדש, שומע אותו בין גיחה למקלחת (קצרה – הדוד לא ממש להיט פה) וכוס קפה של בוקר. הרדיו מנגן כל הזמן, מפמפם כותרות.
מאז ילדותי הוא היה צמוד אלי קרוב לאוזן, מאז שאני זוכר את עצמי. מכשיר קטן, הקולות שבוקעים ממנו הפנטו אותי. רתקו אותי. הצלילים שלו מדברים אלי אל נימי נפשי. זהו הרדיו. הרדיו שלי.
הרדיו שלי הוא התוכניות של פעם. "התעמלות בוקר" ונגינת הפסנתר שברקע: "למתעמלים בוקר טוב". הפינה: "אור ירוק לנהג ולנוסע". רעם הצחוק המתגלגל בתוכניות הבידור בשבת בבוקר בזמן שאבי מכין חביתות וסלט. התסכיתים ברשת א'. פינתו של עזריה אלון: "למאזינים בוקר טוב ושבת שלום". עד היום.
הרדיו שלי הוא צלילי מלחמה ושלום. גל שקט ונחש צפע. כנסים פוליטיים ומשחקי כדורסל. נכון לעכשיו עם י. קוטנר ורפי רשף. יומני הבוקר של בגל"צ להם הייתי מאזין בקשב רב, בווקמן בימי התיכון בעוד אחרים היו שומעים מוזיקה. הרדיו שלי הוא צלילי קסם בשעת צהריים מנומנמת(אם אפשר)
707 של אלכס אנסקי ואחר כך 606 ואחר כך חלום שהתגשם כעורך התוכנית "ויהי בוקר", ברדיו האזורי. בלילה שלפני לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות.
הרדיו שלי הוא גם הפעם הראשונה בה הקלטתי פינה כסטודנט לתקשורת והלב שדפק במהירות מטורפת. הפעם הראשונה בה ערכתי מהדורת חדשות לרדיו האזורי בערוץ 10, לבד.
הרדיו יהיה עבורי תמיד מקום קסום, כשאני עם עצמי, בדרכים וגם היום בתקופה של טלוויזיה רב ערוצית, רב תוכניתית, ריאליטי לרוב, אינטרנט וחדשות SMS אין כמו הרדיו. הרדיו שלי. |