"משחקים באש"

שאלת התקיפה באיראן, שהיתה בעבר נחלת בודדים במערכת הביטחון, הפכה לדיון ציבורי ולניגוח פוליטי ♦ בכירים לשעבר במערכת הביטחון, וכן שרים בכירים בהווה, אינם נמנעים מלדבר על כך בפטפטת לשמה ♦ שרים אחרים תוקפים את העיסוק התקשורתי בנושא התקיפה ♦ בד בבד הופצו השבוע תמונות רשמיות של תרגיל תקיפה אוירי שערך חיה"א בשמי איטליה. במקביל בוצע בפלמחים, באמצע היום ובפומבי, ניסוי בשיגור טיל ארוך טווח ♦ מדוע צץ לפתע נושא התקיפה באיראן ועלה לסדר היום, על אף שבתקופה זו של החורף, אין אפשרות — על פי גורמים הבקיאים בנושא — לבצע תקיפה ישראלית ♦ מי מעוניין להציף את הכותרות בשאלה הרגישה? מי תידרך והדליף לעיתונאים? מה עומד מאחורי הדינמיקה הרעשנית? האמנם נגמרה החשאיות? האם אין עוד סודות ביטחוניים? ♦ הכל על הפטפטת והברברת שחצו השבוע את כל הגבולות ♦ שיח גרעיני

אריה זיסמן

קריקטורה שפורסמה אתמול באחד מכלי התקשורת, מבטאת יותר מכל את מה שקרה כאן בשבוע האחרון.

"בא! קח תקרא! לא תצטער"! אומר מוכר עיתונים לנשיא איראן אחמדינג´אד, העומד ליד ערימה גדולה של עיתונים ישראלים, עוטה על פניו ארשת פנים תמוהה, כשהוא מחכך בזקנו.

הכותרות באותם העיתונים, מבשרות על "מתקפה ישראלית באיראן — כל הפרטים: האם, מתי, איך". הנשיא האיראני מסתכל ומתקשה להאמין למראה עיניו. האמנם הישראלים השתגעו. האמנם יצאו מדעתם והם מפרסמים הכל בגלוי. ואולי יש כאן איזו קונספירציה. אולי תרגיל מודיעיני, שמא משהו שנעלם מעיני כולם?

מדובר אמנם בסך הכל בקריקטורה, אבל היא מבטאת כאמור היטב את התחושות של רבים בציבור הישראלי, לנוכח מה שמתרחש. לא רק האיראנים מבולבלים. גם הציבור.

מצד אחד תוקפים שרים בכירים, דוגמת בני בגין ודן מרידור, שאינם יוצאים סתם כך לתקשורת, את העיסוק התקשורתי בשאלת התקיפה באיראן. מצד שני מוסיפים גורמים ישראלים רשמיים שמן למדורה, מפיצים תמונות מתרגיל תקיפה אווירי לטווח ארוך, שביצע חיה"א הישראלי בשבוע שעבר באיטליה, ומבצעים לעיני כל ובאמצע היום, ניסוי פומבי של שיגור טיל לטווח ארוך.

מצד אחד מתדרכים שרים בכירים את העיתונות, ומצד שני כועסים עליהם שרים אחרים. כאן מאיימים, ופה מדליפים. באמצע נמצא הציבור ועוקב בהשתאות אחר הקמפיין התקשורתי בעניין התקיפה באיראן, משל היה קמפיין פרסומי של חברה מסחרית המשדלת לקוחות לרכוש ממוצריה.

מי אחראי לכל זה? האם מדובר בספין? האם באמת יש דברים בגו? ואולי זה אכן תרגיל פסיכולוגי שנועד להאיץ בעולם לעשות מעשה נגד איראן, רגע לפני סגירת חלון ההזדמנויות האחרון? הציבור מבולבל. כבר אמרנו.

מדיניות "גם וגם"

בעולם חושבים (ובעצם בטוחים) שמדינת ישראל השתגעה. שבוע אחד היא מחזירה את גלעד שליט במחיר בלתי יאמן ועורכת חגיגות סביב העניין, ושבוע שני פותחת בדיון ציבורי תקשורתי על מיתקפה באיראן, כולל עריכת סקרים, מה חושב על כך הציבור.

"מה קורה להם לישראלים", הם לבטח שואלים. להיכן נעלמה הבינה. האם הכל זה קמפיינים ופירסומים. האמנם נגמרה החשאיות? אין עוד סודות ביטחוניים?

מי שזעמו על כך במיוחד היו כאמור שני שרים בכירים מפורום השמינייה בני בגין ודן מרידור. עמדתם הבסיסית, שוללת תקיפה באיראן. שניהם סבורים, כי מה שהתרחש כאן בשבוע האחרון, הוא מעשה מופקר וחסר אחריות. בגין אף דיבר על "מעשה נבלה".

השניים אינם זוכרים שאי פעם, מאז הקמת המדינה, נעשה מעשה כה מופקר בתחום רגיש כל כך. מרידור המופקד על עניני המודיעין ומצוי היטב בכל הנושאים הסודיים והמסווגים, הוסיף ואמר כי ההדלפות של ענת קם, מחווירות לעומת הדברים שפורסמו כאן השבוע.

בגין ומרידור כועסים, ולא רק הם. היה מי שכתב, כי אם אותן נורמות תקשורתיות וכן הדלפות מגמתיות, היו נעשות גם בעבר, לא היה מופצץ הכור העיראקי על ידי בגין בשנות ה-80, ולא היה מוקם הכור בדימונה על ידי פרס בשנות ה-60.

גם המדיניות של "גם וגם", אינה מקובלת על בגין ומרידור. הכוונה היא שמצד אחד לא רוצים דיון ציבורי בעניין התקיפה, ומצד שני משדרים מסר לאיראן ולעולם, על "כל האופציות על השולחן". לדעת שני השרים, ניתן לנקוט במדיניות הזו, באופן של העברת מסרים שקטה, אך לא דרך כותרות תקשורתיות ופתיחת דיון ציבורי.

בין שליט לאיראן

אז מה קרה כאן? כיצד הכל החל? כדי לעשות (מעט) סדר בדברים, יש לחזור לאחור שנה שלמה, לימים שבהם יואב גלנט מונה לרמטכ"ל, לפני שפרצו כל הפרשיות נגדו וטירפדו לו את המינוי. כבר באותה עת, הסבירו בכירים ביותר, כולל שרי בטחון לשעבר, כי גלנט מונה לאחר שנתן הבטחה לאהוד ברק ולבנימין נתניהו, שכרמטכ"ל הוא לא יתנגד למתקפה באיראן.

כבר אז החלו לדבר בגלוי, על עמדתם הבסיסית של נתניהו וברק בעד מתקפה באיראן, בעוד ראשי מערכת הביטחון שהיו אז בתפקיד — הרמטכ"ל אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן, ראש השב"כ יובל דיסקין, וראש אמ"ן האלוף עמוס ידלין, נגד מתקפה. כל הארבעה הוחלפו, ומאז לא מפסיקה התקשורת לטפטף, כי המתקפה על איראן הופכת לאפשרות ריאלית, בהיעדר התנגדות משמעותית של מערכת הביטחון (דבר שאינו נכון).

לאחרונה עלה הנושא מדרגה, והוא החל כמה ימים לפני חג הסוכות. על הפרק עמד עניין שחרורו של גלעד שליט. הקבינט נועד לישיבה לילית ארוכה, אך לפי מה שידוע, לא דובר שם כלל וכלל על שליט.

בערב סוכות פרץ ענין שחרורו של שליט החוצה, וזכה כצפוי לכותרות ענק. בין שלל המאמרים והפרסומים, הופיעו כמה טורי פרשנויות, שהסבירו כי שחרורו של שליט, נועד לנקות את השולחן ולהכשיר מתקפה ישראלית באיראן.

היו שהסבירו כי עתה יוכלו נתניהו וברק לקבל החלטה כזו ללא שיקולים צדדים, כיון ששליט יהיה כבר בבית ולא יאונה לו רע, אם אכן תתרחש התקפה שכזו. כמו כן הסבירו כי נתניהו חש עכשיו חזק מתמיד מבחינה פוליטית וציבורית, ולכן יוכל לקבל הכרעה קשה של מתקפה באיראן.

ארבעה מחנות

חלק מהפרשנים ביקשו להסתמך על גורמי ביטחון לשעבר, ואפילו ירדו לפרטי פרטים, מתי תתרחש המתקפה — באוקטובר (שהסתיים) או בנובמבר הנוכחי. בינתים המשיכה התקשורת בחגיגת שליט, וזנחה מעט את הנושא האיראני, אולם מיד בסיום החגיגות, חזר גם העניין הזה ועלה על השולחן, דרך הכותרת הראשית של העיתונאי נחום ברנע (מקור נאמן בהרחבה) שכתב על "לחץ אטומי".

ברנע סקר בעיתונו את מערכת הכוחות בעד ונגד המתקפה, תוך שהוא מבליט את העמדה השוללת את המתקפה. במאמרו סקר ארבעה מחנות פוליטיים וביטחוניים עם דעות שונות בנושא.

המחנה הראשון שולל בתוקף פעולה צבאית, וחושש כי האיראנים יגיבו בשיגור טילים מאיראן, מהחיזבאללה בלבנון ומהחמאס בעזה. על פי מחנה זה, מתקפה צבאית תביא ח"ו להחרבת מדינת ישראל. לפיכך יש להסתפק בסנקציות הבינלאומית נגד איראן, ולקוות לטוב. באם איראן תשיג נשק גרעיני, גם אז זה לא יהיה סוף העולם.

המחנה השני אומר שאין למהר ולקבל החלטה על מתקפה באיראן, כיון שיש עוד שנתיים ויותר עד שהפרויקט הגרעיני האיראני יסתיים. בינתים יערכו בחירות בארה"ב, ואובמה בקדנציה השנייה או מועמד רפובליקני בקדנציה הראשונה, יוכלו ליטול על עצמם את תקיפת איראן. כמו כן יש אפשרות שהמשטר באיראן ישתנה.

המחנה השלישי מונה את ראשי זרועות הביטחון הנוכחיים, בני גנץ, טמיר פרדו, יורם כהן ואביב כוכבי, שדעתם תואמת את זו של קודמיהם והם מתנגדים לתקיפה עכשווית. ויש את המחנה הרביעי (החשוב ביותר).

רמזים גם מהכנסת

נתניהו וברק הצטיירו מאז ומתמיד, על פי תגובותיהם, כמי שדוחפים לפעולה באיראן. נתניהו מדבר על איראן במושגים של שואה וסבור שמדובר בבעיה קיומית. הוא לא מהסס לחזור על כך שוב ושוב, ובכל נאום הוא משבץ את איראן. אפילו בנאום בר אילן, כמו גם בנאומו באו"ם, זכתה איראן למספר איזכורים, אף שהנושאים היו שונים לחלוטין. הנוסחה של נתניהו קובעת מפורשות: אחמדיניג´אד הוא היטלר.

אהוד ברק אינו שונה בעניין הזה (כמו בעוד הרבה דברים) מנתניהו. הוא לא מדבר על איראן במושגים של שואה, אבל גם הוא סבור שמדובר באיום שיש לחסלו. לדעת ברק, כפי שמדינת ישראל חיסלה פרויקטים גרעיניים בעבר, היא יכולה וחייבת לסכל את הפרויקט הגרעיני האיראני.

לברק אין בהיסטוריה האישית חיסולים גרעינים (אלא רק חיסולי מפלגות..). הוא אמנם היה החייל המעוטר בצבא, וראה לאויב את "הלבן בעינים", אבל טרם סיכל וחיסל כורים גרעינים. בגין עשה את זה בעיראק, אולמרט (ושר הביטחון דאז פרץ), עשו זאת (על פי פרסומים זרים), בסוריה, וברק מקווה להיכנס להיסטוריה כמי שחיסל את הכורים המסוכנים מכולם באיראן.

כך או אחרת, מיד לאחר פירסום הדברים, החל קמפיין תקשורתי מאסיבי בעניין התקיפה באיראן. הדיון התקשורתי בעניין התגבר, לאחר שנתניהו, הבהיר את עמדתו השבוע ביום שני, בפתיחת מושב החורף של הכנסת בנוגע לאיום מצד הרפובליקה האיסלאמית.

"ישנן מעצמות אזוריות שחובקות את המזרח התיכון ואלה ינסו להגביר את השפעתן על המשטרים החדשים, ובלשון המעטה, השפעה זו לא תהיה תמיד לטובתנו ובעדנו. אחד הכוחות הללו היא איראן שממשיכה לנסות ולהתחמש בנשק גרעיני. איראן גרעינית מהווה איום כבד וישיר על העולם כולו ובוודאי עלינו", אמר נתניהו.

התגובה לא איחרה לבוא, ויו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, התייחסה לדיווחים בנאומה. לבני אמרה כי על נתניהו להקשיב לראשי מערכת הביטחון בעניין. "תקשיב למה שראשי ביטחון אומרים בכל התחומים", רמזה. ואם זה לא מספיק, כדאי היה לשמוע את שמעון פרס, שדיבר בנאומו, על "שנה גורלית, מבחן היסטורי, וצומת רגיש".

ברק ויעלון מתגוששים

יש המאשימים את ברק בהדלפות האחרונות לעיתונות. שרים בשמינייה מותחים ביקורת גלויה על כך נגד ברק. יש גם המתרעמים על ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שאינו מפסיק לדבר על העניין האיראני, ועל דעתו שיש להימנע מתקיפה שם.

על פי אותם שרים, תידרך ברק בשבועות האחרונים עיתונאים ומערכות עיתונים על הצורך לתקוף באיראן. ככל הנראה עשה זאת כדי להכשיר את העניין בקרב מעצבי דעת הקהל, כיון שרוב אנשי התקשורת נגד המהלך הזה. דבר התדרוכים נודע לשרי השמינייה ומכאן הרקע לביקורת שלהם נגדו.

"ברק העלה את הנושא לסדר היום במהלך ציני וחסר אחריות שפוגע בביטחונה של מדינת ישראל", אמרו. לדבריהם, התדרוכים של ברק, העלו את הנושא לסדר היום באופן חריג ולא אחראי. "העיסוק של ברק בכך הכניס את המדינה לטירוף מערכות חסר תקדים בהיקפו ובחומרתו, ועלול גם להכניס לסחרור את כל המזרח התיכון".

ויש הטוענים כי ברק בכלל משתמש בעניין האיראני כדי להצדיק (בעיני עצמו) את ישיבתו בממשלה. לפי תזה זו, שר הביטחון אינו מעוניין במהלך צבאי נגד איראן. עובדה היא שבתקופת הממשלה הקודמת, הנושא האיראני לא עמד בראש סדר העדיפויות שלו.

"אם הוא באמת היה בעד תקיפה, הוא לא היה מתדרך עיתונאים, לא מפרט בפניהם את עמדותיו ולא יוצר ספינים סביב סוגיה כל כך רגישה. דברים כאלו הם בגדר סוד כמוס שבודדים יודעים אותם, ולא חסרות דוגמאות לכך. לכן אין זה הגיוני ואין זה אחראי ששר ביטחון במדינת ישראל ישתף בסוגיה כל כך רגישה עיתונאים או אנשים שהם לא במעגל הסוד המצומצם, ובמקביל באמת יתמוך בפעולה צבאית".

בסביבת ברק העריכו שיעלון הוא זה שמדבר נגדו, ולכן פרסמו הודעה מיידית נגדו. "תסכוליו של בוגי יעלון מבלבלים עליו את דעתו ומשבשים את שיפוטו. למי שהזהיר מפני נחשים בקריה, ראוי שיאמר: טול קורה מבין עיניך".

הקשר של אשכנזי

ההתגוששות הפוליטית — פנימית סביב התקיפה באיראן, עוררה כאמור עניין רב. אולם בלשכת ראה"מ ובלשכת שר הביטחון סירבו להתייחס לנושא באופן רשמי ופומבי, מעבר לדברים שכבר אמרו בכנסת וגם בועדת הכספים. ברק כזכור רמז, כי יתכן וידרשו צעדים שמדינת ישראל תאלץ ליטול על עצמה לבדה.

עם זאת גורמים ביטחוניים ציינו כי מזה כמה שנים מדינת ישראל מבהירה שוב ושוב, כי אינה מורידה אף אופציה מהשולחן להתמודדות עם האיום הגרעיני האיראני. אופציה צבאית זו ספגה מכה קשה, מאז דיבר מאיר דגן נגד המתקפה על הכורים באיראן, ומאז אמר כי לא מתוכננת מתקפה צבאית. יתכן אפוא כי גל ההתבטאויות האחרון, נועד להחזיר מחדש את האופציה הזו, ולתקן את מה שדגן קלקל.

דגן עצמו אמר השבוע כי העיסוק בכל הנושא לא הגיע ממנו, אלא מי ששמו את האופציה הצבאית על השולחן, ברק ונתניהו. כאשר ביקשו ממנו התיחסות נוספת ענה בציניות: "נראה לי שעשיתי מספק רעש בעניין הזה".

ויש גם סיבה המריחה ריח חריף של קונספירציה. על פי הדעה הזו, הסיבה שהענין האיראני עלה על השולחן קשורה לקמפיין שמנהל הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי לטהר את שמו בפרשת הרפז-גלנט. העניין נבדק אצל מבקר המדינה, וברק כידוע עומד בצד השני מול אשכנזי.

הרצון של הרמטכ"ל לשעבר, הוא להוכיח באמצעות הדלפות שיטתיות על המתקפה המתקרבת באיראן, כי הסיבה להדחתו לא היתה קשורה למסמך הרפז, אלא בגלל התנגדותו לתקיפה באיראן, בניגוד לדעתו של ברק.

העיסוק בנושא האיראני לא עומד לרדת מהשולחן. יש מי שמלבים אותו. כל הסימנים השבוע הראו כי מתנהל בעניין הזה קמפיין של ממש. גם האירועים סביב העניין גוברים. כפי שנכתב כאן אתמול ("מאחורי החדשות"), שורה של אירועים מצביעה על משהו שמתרחש, ואי אפשר לומר שהכל צירוף מקרים.

הארועים: חיל האויר תרגל פעילות מרכבת של טיסות לטווח ארוך יחד עם כוחות נאט"ו באיטליה. ניסוי בפלמחים של טיל בליסטי ארוך טווח. דיווח כי בריטניה מאיצה את ההכנות למתקפה בינלאומית באיראן. הרמטכ"ל הבריטי ביקר בחשאי בארץ, וברק החזיר אתמול ביקור גומלין. מומחים אומרים כי איראן הצליחה לגבור על וירוס התולעת שפגעה במתקנים.

ומעל הכל: בשבוע הבא יוצג הדוח של סבא"א שיוכיח כי חלון ההזדמנויות לתקיפה הולך ונסגר, כיון שהאיראנים קרובים לפיתוח הגרעין, רגע לפני שהם מטמינים אותו עוד יותר עמוק באדמה. כל הארועים הללו מקרבים את ההחלטה הישראלית, לאן הולכים. האם משלימים עם הגרעין האיראני, או תוקפים. לכל החלטה יש משמעות כבדה.

לעצם העניין ומבלי להכנס להבעת דעה לכאן או לכאן, הובלטו בסוף השבוע דבריו של האלוף במיל´ גיורא איילנד, שכיהן כראש המועצה לבטחון לאומי. לאיילנד מידע רב בנושא מתוקף תפקידו, וראוי לשמוע לו, מתוך הנחה שדבריו אינו משקפים עמדה פוליטית. לדבריו, תקיפה של מדינת ישראל באיראן היא אפשרות שאינה מטורפת, ואינה חסרת אחריות.

איילנד מציג ארבע נקודות, שהמערכת הצבאית צריכה לספק לדרג המדיני לפני החלטה על תקיפה. 1. עד כמה המודיעין יוכל לספק מידע על המיקום המדויק של מתקני הגרעין. 2. כמה מטוסים צריך לשלוח כדי שיוכלו לתקוף ולחזור בס"ד בשלום. 3. האם יש בידי חיה"א פצצות שיכולות לחדור לתוך הביצורים האיראנים שם נמצאים המתקנים. 4. עד כמה מעריכים, שהפגיעה שתיווצר במתקנים, תעצור ותדחה את הפרויקט לשנים ארוכות.

איילנד אומר כי תשובות לשאלות האלה טובות, אין להסיר מסדר היום את האפשרות לתקיפה על אף הסיכונים הרבים הכרוכים בה.