♦ הקמפיין שהכריז אחד מכלי התקשורת נגד תקיפה צבאית ישראלית באיראן, גרר גל תגובות בארץ ובעולם. הפרשנים משיאים עצות לדרג הביטחוני ובעצם מנסים לקבוע, מה רצוי ועל מה לוותר. בדרך זו מנסים לסנדל ולחשק אותם, תוך העלאת והבאת העניין לדיון ציבורי. הרצון המרכזי: למנוע מברק ונתניהו לקבל החלטה בעד המתקפה. האם כך צריכה להתנהג התקשורת? מה עומד מאחורי הקמפיין הזה? מי המדליף? ♦ סבב ההסלמה בדרום נמשך בתחילת השבוע, ובמערכת הצבאית מבקשים לבדוק מדוע מערכת כיפת הברזל לא הצליחה ליירט את הגראדים, שרסיסי אחד מהם קטלו למוות תושב מאשקלון ♦ מושב החורף של הכנסת נפתח וכולם מדברים על "המושב השלישי" שבעבר הפיל ממשלות. האם נתניהו יצלח את המושב הזה ויתקדם לעבר השלמת הקדנציה ללא הקדמת הבחירות? ♦ הקרע בין מנהיגי המחאה הולך ומחריף ♦ ומה שיגר חיה"א ליום ההולדת של אחד המחבלים בעזה? ♦
זכות הציבור
מה בין התקיפה האפשרית באיראן לתקיפות בעבר בעיראק ובסוריה?
העיסוק התקשורתי סביב תקיפה אפשרית באיראן, חורג מכל פרופורציה, והופך להיות קמפיין של ממש. מי שהחל בו הוא העיתון "הנפוץ במדינה", שבמשך שבוע עסק בעניין בכותרות ראשיות ורעשניות. כל יום כותרת אחרת נגד התקיפה, כל פעם מזווית אחרת. פעם "לחץ אטומי", פעם "היום שאחרי", פעם "הראש האיראני", "שאלת איראן" ועוד.
נדמה שבעיתון ערכו ישיבה (סודית?) והחליטו לצאת במתקפה תקשורתית כדי לסכל אותה באמצעות העלאת הנושא לדיון ציבורי.
עניין זה מחזיר אותנו שלושים שנה לאחור. היה זה במוצאי חג השבועות תשמ"א, כאשר התברר שבמהלך החג, תקפו מטוסי חיה"א הישראלי את הכור הגרעיני שבנה סדאם חוסיין בעיראק.
עד לפרסום ההודעה הרשמית על התקיפה ("כל מטוסינו חזרו בשלום"), לא היה לציבור צל צילו של מידע על סוג הפעילות שרחשה בכור העיראקי. הציבור גם לא ידע מאומה על הדיונים שהתנהלו בצמרת הצבאית והמדינית מאז קיץ תשכ"ח, שנה אחרי המהפך הפוליטי, כאשר מנחם בגין הגיע לשלטון. דיונים אלו עסקו בשאלה העקרונית, כיצד מדינת ישראל צריכה להתייחס להתפתחותו של איום גרעיני מצד מדינה אויבת. כמו כן עלתה שאלה מעשית, כיצד לנטרל את הכור הגרעיני המאיים מעיראק.
הדעה של בגין היתה, כי מדינת ישראל לא יכולה להשלים עם הימצאות נשק גרעיני במדינה ערבית כלשהי. אולם הדעה הזו לא הובאה מעולם בתקשורת והציבור לא ידע אותה. איש גם לא ידע שיש חילוקי דעות בצמרת המדינה סביב תקיפה אפשרית בעיראק. יו"ר האופוזיציה דאז, שמעון פרס, התנגד לפעולה (ועד היום אינו מודה שטעה). הציבור גם לא ידע, כי בגלל הדלפת הדיונים בצמרת המדינה לראש האופוזיציה, נדחתה הפעולה בחודש ימים. התקשורת שתקה אז משתי סיבות. יתכן ובאמת לא ידעה מאומה (לא היתה תחרות כהיום). או שאימת הצנזורה נפלה עליה, ולכן לא דיווחה דבר.
עם זאת כך היה גם לפני כארבע שנים, כאשר חיה"א הישראלי תקף (על-פי מקורות זרים) כור גרעיני בסוריה, והשמיד אותו כליל. הידיעה על כך לא דלפה מראש, לאיש, וגם בדיעבד נמנעה מדינת ישראל מלהודות כי היא אחראית לתקיפה. פה ושם היו רמזים, אך לא הודאה רשמית.
הדממה התקשורתית הזו מובנת וראויה. כך צריכים להתנהל מבצעים צבאיים שאמורים להיות חשאיים. ההנהגה הנבחרת על ידי הציבור, לא חייבת לדווח מראש (וגם לא אחר כך) על מהלכים כאלה. הנהגה נבחרת לצורך קבלת החלטות, והיא רשאית להוציאן לפועל.
כך היה מקובל עד כה. אולם הפעם מתרחש משהו אחר, כפי שבא לידי ביטוי בקמפיין הענק של "ידיעות" נגד תקיפה אפשרית באיראן. "יש כאן פגיעה בכל הנורמות שהיו עד כה", אומרים שרים בממשלה. "זכות הציבור לדעת, אבל זו אינה זכות להתאבד", אמר שר החוץ ליברמן, בעניין זה.
הפקרות מוחלטת
על סדר היום: מה מאחורי הצפת הנושא האיראני בתקשורת?
הדיונים על תקיפה אפשרית באיראן, היו תמיד נחלת הפרשנים בטורים המיועדים לכך. העניין עלה מדרגה, כאשר העיתונאי נחום ברנע, הציף את הנושא על סדר היום בכותרת גדולה "לחץ אטומי". בכך הוציא את העניין מהחדרים הסגורים ללב העיסוק התקשורתי.
ברנע שלבטח מבטא עמדה של בכירים ביטחוניים נגד התקיפה (ראש המוסד דגן, בראשם), כתב על החשש בחוגים פוליטיים וביטחוניים מפני החלטה חשאית משותפת, של ראה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, להורות לחיה"א לתקוף את מתקני הגרעין של איראן.
הטור שזכה כאמור לפירסום רב, ומאז כולם עוסקים בנושא, מבטא את השינוי שעבר על התקשורת. אם עד לא מכבר, תפקידה היה להעביר מידע לציבור ותו לא, הרי שכיום מבקשת התקשורת לקבוע את המהלכים בעצמה ולהוביל אותם בהתאם לסדר היום שלה. זה קורה כמעט בכל מערכת בחירות, כאשר רוב כלי התקשורת תומכים במחנה המרכז-שמאלה, זה קרה במחאה החברתית האחרונה, ומתרחש גם עתה בעניין האזהרות מפני תקיפה באיראן.
המטרה של ברנע, להציף את הנושא על סדר היום, כדי למנוע תקיפה, הצליח. עד מהרה הצטרפו כל כלי התקשורת ועסקו בנושא, כל אחד מנקודת מבטו. השאלה המרכזית שעלתה לדיון, היתה עד כמה מתנהל הדרג המדיני בצורה נכונה, בבואו להחליט על תקיפת מתקני הגרעין האיראני. עד כמה העניין נעשה ללא מעורבות הקבינט ושרי הממשלה, ללא פיקוח של הכנסת, וללא שיתוף הציבור, והאם כך צריך אכן להיות.
לאחר הצפת הנושא, אין מנוס מלקבוע, כי נתניהו וברק לא יוכלו לרקום בסתר תוכניות לתקוף את איראן, ללא תהליך מסודר של בירור והכרעה בממשלה, בקבינט, ואולי גם בועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון. הציבור יעקוב עתה בשבע עיניים אחר כל דיווח בנושא, כיוון שהוא יודע שמתקפה כזו, כמוה כמלחמה מיידית נגד מדינה שיש לה נשק מסוכן ואפשרות להגיב מכל כיוון באמצעות החמאס, החיזבאללה וסוריה.
ברנע וחבריו לא צריכים לגייס בפועל חצי מיליון אנשים שיצאו לכיכר להפגין, כפי שהיה בהפגנות המחאה החברתיות. הם עושים זאת באמצעות הקמפיין שהם מנהלים מעל דפי העיתון, שנועד כאמור לגייס את הציבור ולאלץ את הנהגת המדינה, נתניהו וברק, שלא לקבל החלטות המסכנות את קיומה של מדינת ישראל.
מדובר במציאות חדשה. התקשורת הופכת את עצמה לזו שמקבלת החלטות, ובמקרה הזה, זו שתמנע את ההחלטה לצאת ולתקוף את איראן. האם זו הדמוקרטיה במיטבה? האם כך צריך להיות? האם ברנע וחבריו מעוניינים לקבל את ההחלטות במקום הדרג המדיני והצבאי? האם לצורך מניעת התקפה באיראן, מותר להעלות הכל על השולחן ולסכן בכך אינטרסים ביטחוניים?
"מאז קום המדינה, לא היתה הפקרות כזו", הגיב השבוע שר האוצר שטייניץ על הדיונים הפומביים בנושא. בהקשר זה הביעו גם גורמים בכירים בירושלים ביקורת חריפה על התבטאויות של שרים שונים בעניין. "הדיון הציבורי פגע בהרתעה ובסודיות ולא ייתכן שפעולה צבאית נידונה בהרחבה בציבור".
בלי בושה
מי שנכשל בחיזויו של "הצונאמי המדיני", מאיים עתה ב"יום שאחרי"
אין בשורות הללו כדי להביע תמיכה בפעולה באיראן. לא אנו צריכים להחליט ואין בידינו את כל המידע לכך. אולם חשוב ורצוי להצביע על חוסר העקביות של הפרשנים השונים המתיימרים לדעת הכל. הם עוברים מנושא לנושא, נכשלים בתחזית שלהם, ולא מגישים דין וחשבון לאף אחד. באופן זה הם מסתמכים על הזיכרון הציבורי הקצר, ולכן הם מרשים לעצמם לכתוב ככל העולה על רוחם, ואגב כך לסכן אינטרסים ביטחוניים שונים ללא שום מחשבה נוספת.
זה בדיוק מה שמתרחש היום בעניין האיראני. הצפת הנושא על ידי ה"עיתון הנפוץ במדינה", הביאה מיד לתגובות נגדיות בכלי התקשורת האחרים (שמא זו היתה כוונת "ידיעות"). בעיתונים המתחרים מתחו ביקורת על העיסוק הרב בעניין. "תאוריות ´היום שאחרי´ פוגעות בביטחון המדינה", נכתב בעיתון "ישראל היום", המזוהה עם נתניהו.
"מי שמבקש בשם ביטחון אזרחי מדינת ישראל, להסיר מעל הפרק אפילו את האיום של התקיפה באיראן, דווקא ממריץ את האיראנים להגביר את הקצב ומגדיל את הסכנה של אזרחי המדינה. האיראנים חייבים לדעת שהכל אפשרי. כך היה תמיד", נכתב בעיתון. הרעיון המרכזי היה, שיש לשים את כל האופציות על השולחן, ולו בשביל לשמר את כוח ההרתעה.
המעניין הוא, שאותם אנשים שמזהירים עתה מפני "שואה קיומית", אם מדינת ישראל תתקוף באיראן, הזהירו גם מפני צונאמי מדיני איום וקשה בספטמבר, לאחר הדיון באו"ם על מדינה פלשתינית.
במשך שנה שלמה טפטפו על הצפוי בספטמבר, וההערכות של כל הגורמים היתה בהתאם. המשטרה, כוחות הביטחון, השגרירויות בעולם, ועימם כל הציבור, נערכו בפחד ובאימה לקראת הצפוי בספטמבר.
והנה ספטמבר עבר, עכשיו נובמבר (למניינם), ובס"ד שום דבר משמעותי לא התרחש. אותם הפרשנים שהזהירו והזהירו, לא התפטרו, לא הודו בטעותם, והם עוברים עתה ליעד הבא ומזהירים מפני הצפוי להיות — יום אחרי התקיפה באיראן.
הדיון הזה מרתיח שרים בממשלה, דוגמת השר לענייני מודיעין, דו מרידור, כמו גם את בני בגין. "דיון בנושא כזה, הוא חמור יותר מההדלפות של ענת קם", אמר מרידור. מרידור שחזר מארה"ב, נדהם מעוצמת הדיון הרגיש ואמר, כי הנושא לא היה צריך כלל לעלות לדיון ציבורי-תקשורתי.
מרידור שנחשף מתוקף תפקידו כשר לענייני מודיעין, לחומרים הכי סודיים והכי מסווגים, קובע, כי הדיון הפומבי הזה גובל בשערוריה. לדבריו, "זכות הציבור לדעת, לא כוללת דיונים מסוג זה. הציבור בוחר ממשלה שתחליט בדברים הללו באופן חשאי. על זה לא מתדיינים בראש חוצות.
מנגד, האלוף במילואים גיורא איילנד סבור, שדיון ציבורי בנושא הוא טבעי, אם כי אסור שישפיע על מקבלי ההחלטות. "קשה לקחת נושא שראה"מ מצהיר שהוא החשוב ביותר למדינת ישראל, ואז למנוע בו דיון ציבורי, באופן טבעי התקשורת מתעניינת בזה", אמר איילנד. "מדובר בנושא שבו הציבור לא יודע את כל הפרטים, או אפילו לא את רוב הפרטים החשובים, ולכן אסור לראה"מ ושר הביטחון להיות מושפעים ממנו".
אינטרס אישי?
מה עומד מאחורי התנגדות ראש המוסד לשעבר למבצע באיראן?
ובאותו עניין מזווית נוספת. כאשר התקשורת החרדית כותבת לא פעם, כי תפקידה לא רק להעביר חדשות לציבור, אלא גם לסנן אותם ולמנוע מידע זול ולא ראוי, תוקפים אותה בתקשורת בשם זכות הציבור לדעת.
"כיצד אתם מסננים מידע חדשותי", "מדוע אתם מנסים לחנך את הציבור מה מותר לו לקרוא ולשמוע ומה לא", נשאלת התקשורת החרדית בכל הזדמנות.
והנה כאן מנסה התקשורת הכללית, מחד לקבוע עמדות ולהוביל אותן, ולא רק להעביר מידע, ומאידך, מנסים כלי התקשורת האחרים לקבוע שזכות הציבור לדעת, אינה זכות מוחלטת. מכל צד שלא מסתכלים על העניין, רואים את האבסורד, ובעיקר את חוסר העקביות.
כך או אחרת, ההשתוללות התקשורתית מבוצעת לאחר שמגיעות אליה הדלפות מגורמים אינטרסנטיים במערכת הביטחון, המתנגדים לתקיפה באיראן. השרים רומזים בדבריהם על ראש המוסד מאיר דגן, המתנגד הראשי לתקיפה באיראן. הם אינם מאשימים אותו מפורשות בהדלפות, אך יוצאים נגד דבריו הפומביים בכל הזדמנות הנקרית בדרכו נגד התקיפה.
יש הטוענים כי דגן מתנגד לתקיפה, כיוון שהדבר יצניע את חלקו עד עתה, בטירפוד ההתקדמות האיראנית לעבר הגרעין. על פי העיתונות העולמית, פעלה מדינת ישראל נגד איראן בשלל צורות מיסתוריות, המיוחסות כאמור למוסד הישראלי בתקופתו של מאיר דגן.
בין אמצעי הטירפוד: חיסול מדענים בכירים בטהראן, שהיו קשורים כולם לגרעין האיראני, החדרת וירוס תולעת שפגע במערכות ההפעלה במתקני הגרעין בבושהר ובנתנז, עידוד ישראלי להחלפת המשטר בטהראן, בידוד כלכלי של איראן, לחץ נוסף להטלת סנקציות על ידי האו"ם.
כל הפעולות הללו מיוחסות כאמור על ידי העיתונות העולמית למדינת ישראל ומרביתן למוסד בתקופת דגן. אם יוחלט איפוא על תקיפת מתקני הגרעין, יהיה זה בבחינת כישלון לדגן, כאילו הצעדים שהשיג עד עתה לא סייעו למנוע מאיראן את התקדמותה הגרעינית.
האם מדובר איפוא באינטרס אישי בלבד, שמניע את דגן לדבר בכל הזדמנות נגד התקיפה באיראן?
בני בגין וכן יובל שטייניץ רמזו השבוע בדבריהם נגד ההתבטאויות של דגן. שטייניץ דיבר על ההפקרות שבהתבטאויות, וכאשר נשאל האם הוא מתכוון לדגן, ענה: בין השאר"...
גם בני בגין התייחס לדגן, באומרו, כי הוא מבקש להזכיר שעובדי מדינה התחייבו לנצור את סודות המדינה ללא הגבלת זמן, גם אחרי שעזבו את תפקידם. "מדובר במסע יזום ומתוזמר של עובדי מדינה, ובהמשך גם של עיתונאים", אמר. בגין המשיך והאשים את המדליפים בהיעדר מצפון: "מדובר בדבר שנובע משיגעון גדלות, חוסר מצפון או צירוף של שניהם. כל אדם שחרד באמת לשלום המדינה, שהוא פטריוט אמיתי, צריך להוקיע את ההפקרות הנוראה הזו. זה פשוט מגעיל".
תקלה טכנית
מדוע נכשלה מערכת כיפת ברזל ליירט את הגראדים הקטלניים?
בסבב הלחימה הקודם, כאשר מערכת ההגנה "כיפת ברזל" הצליחה ליירט את הגראדים ששוגרו מעזה, השתבחה מערכת הביטחון יחד עם כל כלי התקשורת, כי הנה-הנה נמצא הפיתרון נגד השיגורים.
כותרות הענק בישרו על המערכת היחודית בעולם, שאין כמותה, תוך ציון העובדה, שבקרוב תקרוס חברת רפא"ל מרוב בקשות של המדינות השונות מכל רחבי העולם, שיבקשו לרכוש את המערכת הזו.
עמיר פרץ, שהיה שר ביטחון בעת שהמערכת הזו פותחה, יצא לתקשורת, והזכיר כי הוא זה שבעצם קיבל את ההחלטה. התקשורת החמיאה לו והוא הצליח אפילו לרכב על העניין בדרך לפרימריז (מה שלא בדיוק עזר לו מול יחימוביץ). אפילו ברק החמיא לפרץ בעניין זה.
גם ברפא"ל נטלו קרדיט על הפיתוח המוצלח, ובמערכת הביטחון כבר טוו תוכניות, היכן לשבץ את המערכות הבאות, תוך הדגשה שבקרוב כל הארץ תהיה מרושתת תחת כיפת ברזל אחת גדולה.
פה ושם עוד נשמעו קולות הסתייגות (גם של נתניהו), שאין לסמוך יותר מידי על כיפת הברזל, ואין מדובר בפתרון הרמטי. אולם הדעה הכללית היתה, שכיפת ברזל מהווה בכל זאת את הכיפה הראוייה, שתמנע מהגראדים ליפול על ערי מדינת ישראל ולקטול אנשים.
השבוע כבר נרשמה דממה, לאחר שמערכת כיפת הברזל לא הצליחה ליירט את הטילים ששוגרו לערי הדרום. גראד אחד היה קטלני במיוחד וגרם למותו של תושב אשקלון. הפעם כולם שתקו. להצלחה אבות רבים, אבל כידוע הכישלון יתום.
מה בכל זאת קרה? מדוע החמיצה מערכת כיפת הברזל את הגראדים? האם ניתן להאשים את המפעילים של המערכת?
תחקיר ראשוני של התפקוד הלקוי של סוללת "כיפת ברזל", בזמן ירי הרקטות במוצאי שבת שעברה העלה, כי יירוט הרקטות הראשונות שנורו, נכשל בגלל תקלה טכנית בכיול המערכת. התקלה, שנחשבת לפשוטה יחסית, נבעה מההסתגלות המהירה שהייתה צריכה הסוללה לעשות בעקבות סבב ההסלמה הנוכחי.
ובמילים אחרות: הסוללה לא הייתה מכויילת על הגזרה, עליה הייתה אמורה להגן, ולכן לא קלטה את הרקטות שנורו. בשלב זה אין בצה"ל סוללות בהמתנה ולכן כשהתקלה בסוללה התגלתה, לא הייתה אפשרות להעלות סוללה חלופית שתיירט במקומה.
בצבא מציינים, כי מדובר בתקלה ראשונה מסוגה במערכת כיפת ברזל. כראייה הם אומרים, בשני סבבי ההסלמה הקודמים בדרום, היו שיעורי ההצלחה של יירוט הגראדים גבוהים.
אם ד´ לא ישמור עיר, שום מערכת כיפת ברזל, לא תעזור.
משגר רב קני
במודיעין משוכנעים: הג´יאהד פיברק תמונות לצורך לוחמה פסיכולוגית
סבב הלחימה האחרון, שב והוכיח כי המלחמה מתנהלת לא רק באוויר דרך השיגורים והיירוטים, אלא גם סביב המערכת התקשורתית, התמונות והצילומים. הכל מוביל למלחמה פסיכולוגית, אותה למדו ואימצו ארגוני הטרור, תוך שהם מחקים את החיזבאללה ש"המציא" את השיטה.
חלק מכלי התקשורת במדינת ישראל התפתו להאמין לג´יהאד, ופירסמו תמונות גדולות שפירסם הארגון, בהן נראה משגר רב קני מותקן על גבי משאית, כשהוא משגר בו זמנית חמש רקטות. התמונות הללו אכן נראו "מרשימות".
המטרה של ארגון הג´יאהד היתה להראות, כי הם השתכללו מאד, ומסוגלים לתקוף בבת אחת בחמש רקטות, כך שמערכת כיפת הברזל לא תוכל לעצור ולמנוע את הנפילות. אלא שבצבא טוענים, כי מדובר בתמונות מפוברקות.
המודיעין הישראלי מעריך, כי הג´יהאד האיסלאמי לקח את התמונות הללו מהלחימה בלוב, ופירסם אותן, כאילו מדובר בתמונות מעזה. הראייה: בתמונות נראות הרקטות משוגרות באור יום, בעוד שהשיגורים נעשו כולם בשעות הערב והלילה.
בניגוד לחיזבאללה שנהג לשגר קטיושות במלחמת לבנון השנייה רק באור יום, כיוון שאם היה משגר בלילה, היה מסגיר את המקום ממנו הוא יורה, ואז הצבא היה תוקף בתגובה את כל האיזור, הרי שבעזה חוששים לשגר ביום עקב המלטי"ם החגים באוויר, שיכולים לזהות מבעוד מועד את החוליות בדרכן לשיגור. אולם בלילה קשה יותר לזהות את החוליות. בג´יאהד גם יודעים שצה"ל לא יעז להגיב ("על עיוור") נגד כל האיזור, כפי שעשה בלבנון. גולדסטון לבטח לא ישתוק....
כך או אחרת, באגף המודיעין של צה"ל אין שום מידע על הימצאות משגר רב קני מסוג זה ברצועת עזה. לפיכך ההערכה היא, כי התמונות פוברקו כאמור על ידי גורמים ברצועה. |