אני אבא ואין לי שליטה על החיים של הילדים שלי. אני עוזר להם לזקק את הרצונות והצרכים שלהם, אני עוזר להם להגיע לאן שהם רוצים ועדיין אין לי שליטה. אני יכול להיות לידם כשהם יפלו בצורה קשה ויכול גם לא להיות לידם באותו הרגע. הנוכחות שלי אולי מרגיעה אותם ואותי ועדיין ברגע האמת, מה הסיכוי שאוכל לעשות משהו? מה לי שזה עולה בי כרגע? ורד העלתה בי את זה עם הפוסט שלה על האשמה שהיא מרגישה סביב המוות של טל והזכירה לי את הפוסט שלי בעניין האשמה. הרי אני לא באמת אשם במה שקורה ויקרה בחוץ, או במה שקרה כבר. אם נהגתי בצורה רשלנית וגרמתי לתאונה או לא קשרתי את הילדים באוטו והייתה תאונה והם נפגעו, אז יש לי אשמה ברורה במצב. ועכשיו, אני לא נהגתי בצורה רשלנית, אני לא הייתי בכלל באזור, אני לא קשור בשום אופן ישיר למקרה והנה אני עדיין סוחב עלי אשמה. כנראה שהאשמה היא דרך לבטא את חוסר השליטה שלי בחיים של הסובבים אותי, אפילו של הילדים שלי שלא נדבר על חוסר השליטה בחיים שלי עצמי. כשאחד מהשובבים שלי עושה משהו גרוע, אני אשם? כששירי טועה אני אשם? מה זה אומר עלי כשמשהו קורה להם? מה זה אומר על היותי אבא ובעל ובנאדם שאמור להגן עליהם? הם הרי מייצגים אותי בעולם, הם השגרירים של היכולות שלי כאבא וכאדם ואם הם עושים טעות אז מה זה אומר עלי כמחנך וכמוביל החיים שלהם? האם יש להם אופציה להיות אדם בפני עצמם ולא רק הילדים שלי? האם יש להם את המקום להיות הם עצמם ולא השגרירים שלי כאדם מחנך? ברור שלא, רק אני חשוב ורק אני קיים והם השתקפות שלי בלבד, לטובת הייצוג שלי בעולם כדי לגרום לעוד ועוד אנשים לאהוב אותי. באופן טבעי אנחנו מיד מבטלים את המשפט האחרון, הרי ברור שיש להם חיים משלהם, לפחות לכמה רגעים קצרים בחיים J. ועדיין אנחנו מרגישים אשמים בכל מה שקורה לילדים שלנו, להורים שלנו, לאחים שלנו ואפילו לנו עצמנו. גם ורד וגם אני כתבנו שככה אנחנו מרגישים, אשמים, אז מה באמת מתקיים, החיים שלהם לעצמם הם, או החיים שלהם לנו הם? מי לטובת מי חי פה? ואיפה לעזאזל זה גו (עם חולם בקצה הוו למעלה)? לגבי גו צריך לשאול את פיני צ'רנוחה הסוכן הסמוי של זהו-זה ולגבי האשמה, התשובה ברורה. החיים שלהם לנו הם! סתתתתתתתתתתתם, ניתן להם קצת גם, אבל רק לרגע קצר כדי שבטעות לא יקרה להם משהו ואז נרגיש אשמים שלא הצלחנו לשמור על החתול ששמר על הגבינה ששמרה על העובש שגרם לה להתקלקל ובגלל זה החתול משלשל והכלב מקשקש והבלאגן חוגג.
אז איך אני משחרר אותם לדרכם שלהם? ד"ר רונית רוט חנניה (תגגלו אותה)?
ההבנה שהם אחראים לחיים ולקצב שלהם, גם כילדים וגם כבוגרים, מחלחלת לתוכי, ומתחילה לתפוס חלק חשוב בחיים שלי. לשחרר את הגמילה שלהם לקצב שלהם, לשחרר את הלמידה שלהם לקצב שלהם. שבמילים מדויקות יותר, זה אומר לשחרר את עצמי לגמילה שלי בקצב שלי, ולשחרר את הלמידה שלי לקצב שלי ולקבל את זה שאני טוב באחד ופחות טוב בשני ושזה בסדר והגיוני. לקבל אותם זה אומר קודם לקבל אותי... או כמו שאומרים - באש ובמים בית"ר ירושלים |