להפתעתי, גיליתי שלפני כחודש, כתבתי פוסט ( במחשבה שניה) על תהליך העבודה לקראת התערוכה. אני מביאה אותו כאן

בזמן האחרון , אצלי הוא לא תחום  במספר כלשהו שבאמצעותו אפשר למנות תקופות, אני ממעטת  בכתיבת פוסטים  ומתרצת זאת בעבודה לקראת התערוכה כחוששת מן האפשרות שכתיבה  עלולה לפתוח צוהר לתהליכים המניעים עשייה זו. איני יודעת אם אני נמנעת מלדבר על "הדברים"  כדי לא לפגוע בתהליך היצירה או שאני נבוכה  ממה שעובר עלי  ואיני רוצה לשתף בכך אחרים. איני יודעת  אם זה בגלל רגש הבושה וגם  בשל העדרה, המתחלפים בי, תדיר, כאותם עננים מואצים, החולפים בסרטי טבע כדי להדגים את חלוף עונות השנה. אצלי כל העונות פועלות בו זמנית. נדמה לי שכבר כתבתי על ריבוי הקולות המאפיינים את ההתנהלות שלי ועל החלטתי לתת ביטוי לכל אותם הקולות ביצירה  אלא שהדבר מכביד עלי בבואי  לערוך תערוכה. כל קול רוצה להציג ואני חוששת  לחשוף את הקולות המגנים את הבחירה שלי. בדיונים המתנהלים בי, בויכוחים, בסכסוכים הפנימיים, הטונים עולים. כל ישות דורשת את ליטרת הבשר שלה, דוקרת את האחרת ומוציאה את האוויר מכל בלון  שמילאתי בעמל רב. למזלי, ברבות הימים, המצאתי  לי את "האני המנהל" המתווך בין הניצים, מפשר ובעיקר מנסה לשמור עלי מפני, מנסח תכליות, תוחלות ומשימות. 

אתמול , חזרתי וקראתי מספר פוסטים רלוונטים לנושא התערוכה והופתעתי לגלות שההתחלה של העבודה המובאת כאן ( מס' 1)  נעשתה כציור לפוסט " או מאמא" . הופתעתי גם למצוא פוסט שלם בנושא תינוקות שכלל לא זכרתי.

חשבתי שאציג עבודת העוסקת  ב"אמהות" ( בחולם ובשורוק) אך ככל שהתקדמתי בעבודה הרגשתי צורך לצרף גם איש א ו אישים. רישום, צילום  או ציור גבר אינו זר לי אך הביצוע או הגישה שונתה. הפעם, השאלתי את פני, אותם הפנים של בת העשר, החוזרים בדמויות השונות, לדמות האב, שהרי אני דומה לו.  " הינה, כך בדיוק הוא נראה, זה אותו החיוך" נהגה אמי לומר.

איני יודעת מה  רציתי כשהשתלתי את  פני בת ה-10  בדמויות השונות. בכל אופן, שלא כמו בתערוכה " מפגשים", כאן לא ביקשתי לדבר על עצמי אלא על כל אדם. פני בת ה- 10 הם אמצעי ולא תכלית. זמן רב חשתי שדמות זו תוקעת אותי ולא מאפשרת לי ללכת הלאה. אותה הילדה המרירה, היתומה שתובעת כבוד ליתמותה, כבדה עלי  למרות שכל רואיה השתתפו בצערה (היא דומה לאנה פראנק! ) ואילו אני מאסתי בצער זה, במבטה המאשים התובע נחמה. עם זאת ידעתי שעד שלא אתן לה את המקום  שהיא דורשת לא אוכל לנוע למקום אחר. מתוך קונפליקט זה התחלתי לעבוד על התערוכה.  איני יודעת אם יהיה מקום גם ל"אישים" בתערוכה זו שתיערך בחדר לא גדול אך העבודה לקראתה  הולידה דמות, איקון פרטי, נוסף במקבץ הדמויות שבהן אני משחקת בעבודות שלי. הוא חלק מדמויות הגבריות שנוצרו בתהליך הרחבת רפרטואר הדימויים בעבודתי. דמיות גברים נכחו תמיד ברישומים שלי וגם בתצלומים אלא שהפעם הוספתי דמויות מובהקות. בשלב זה, הן בשלב הסקיצה.

 התחלתי לעבוד על הסידרה לפני מספר חודשים. סרקתי בובות ועיבדתי את התצלומים במחשב. בעבודה זו המשכתי את עבודות הצילום שבהן התחלתי לפני כ 10 שנים שעד היום הצגתי רק במחשב.        

.  

  הטקסטים לקוחים מגלויות ששלח אבי לאמי ומעוד מסמכים שמצאתי בעיזבון של אמי. את חלם כמעט שאיני מבינה כי הם כתובים באידיש. אגב. הזבוב ( בתצלומים למעלה ) הוא אותו הזבוב שהתארח אצלי במספר פוסטי ב" במחשבה שניה"