"בטוב וברע מה שביניהם"

מסיפורי שוק רחובות.

"אני חולה, חולה, על השרי שאימא מביאה " - כך אמרה לי  ילדה בת שבע עם פיגור שכלי קל. רצה אלי ונתנה חיבוק כהרגלה לומר שלום. "אימא קונה לי מתנה ליום הולדת ואנחנו הולכות לקניון",המשיכה לדבר ללא מעצור תוך ביצוע תנועות  לא רצוניות המעידות על בעיה מוטורית המלווה בהפרשה רירית מפיה. כאשר אימא כל הזמן לידה עומדת ושותקת ומנקה במטפחת את פיה שלא מפסיק לדבר ולפעמים לצרוח. עיני האם נראות עצובות ושמחת החיים שהייתה בעבר על פניה, כבר לא חזרו שוב. 

את אימה של הילדה הכרתי לפני שמונה שנים כשהייתה עוד סטודנטית שהגיעה ממושב שבצפון, לקראת סיום תואר בפקולטה לחקלאות. היא הייתה מגיעה לקניות בשוק עם החבר שלה תושב רחובות  שגם כן לומד בפקולטה.
אהבה הייתה שם לבטח, נשיקות, חיבוקים, ליטופים, בדיחות... אני מכיר הרבה בגילי שהיו מקנאים בסתר ליבם בזוג הצעיר. התשוקה, המשחקים הילדותיים, דברי הלל- מאמי, נשמה. הרבה נאיביות ...  הם בראשית דרכם ואהבתם הייתה קסומה ומלאת הערצה. החבר היה סוגד לה והיא הייתה בעננים...

אהבת צעירים טהורה כבספרים.

מסיפורם נודע לי על מעורבותם  והתנדבותם לנושאים רגישים כגון:"צער בעלי חיים, אנוש, ועוד... שאלתי:"מתי יש לכם זמן ללמוד"? צחקו ואמרו: "אין דבר העומד בפני הרצון"(פתגם נדוש וידוע). לפעמיים היו מופיעים עם חולצות בעלות כתובית שמביעה הזדהות עם הנושא בו הם מאמינים.

תדירות קנייתם בשוק  לא הייתה גבוהה במיוחד- "סטודנטים" שכן הפרנסה מהם לא הייתה משמעותית עבורי, אבל  ערך השכלתם החדשני, העשיר את ידיעותיי בנושאים חקלאיים ובנושאים אחרים...

באחד הימים הבחנתי בבטנה שטפחה, שאלתי לפשר. צחקו שניהם ואמרו:"חודש רביעי", מאוד שמחתי (אני פולני בדעותיי).יאללה ,חתונה למה אתם מחכים. הם המשיכו לצחוק ואז אמרו "מתחתנים בעוד חודשיים".

שאלתי :" בדיקות עשיתם"?

להפתעתי! אמרו שהם נאמנים לטבע... בן או בת, לא חשוב. הם שוקלים  ברצינות לכיוון "דולה". לא מעוניינים בקורס הכנה ללידה (נלמד לבד מספרים ומחברים).

שאלתי :"מה אומרים ההורים בנושא"? שתיקה הייתה...עם מבטים מצטלבים.

הזוג התחתן כמתוכנן  עם מעט מוזמנים לחתונה...

בתם נולדה כמתוכנן בעזרת "דולה" כפי שחפצו, הלידה עברה בשלום.

"חוויה לא מהעולם הזה" כך הגדירו את הלידה.

לאחר מספר חודשים חשו בשינויים מוזרים בתינוקת. לאחר בדיקות יסודיות נקבע ונחרץ !!!

התינוקת נולדה עם "פיגור שכלי". ילדתם לא תוכל להיות "ילדה רגילה". אינני

יודע את כל האינפורמציה איך, למה ,ומדוע... מסיבות אובייקטיביות אינני שותף בעניין.
קנייתם בשוק נעשתה לעיתים רחוקות .

הזוג ניתק קשר עם החברים וזאת ידעתי מחבר קרוב שלהם שעורך את קניותיו אצלי .

ימים לא קלים עברו על הזוג, שבסופום-  גירושין. הבעל עזב את הבית והותיר את האישה

שבורה נפשית להתמודד עם המצב החדש לבד.לשמחתה, משפחתו של הבעל נשארה בקשר תומך ומעודד.

הימים חלפו והיא מצאה את עצמה מנהלת מאבק קשה מול מערכות מוסדיות: עירייה- גן ילדים, הסעות, עבודה

וביטוח לאומי .

גדולתה של האם הייתה ביכולת לאסוף כוחות נפשיים ופיזיים,  להתמודד צעד אחר צעד .

לאחר כשנה הופיעה שוב בדוכני ערכה קניות ואמרה:"מעכשיו אשתדל להגיע יותר.

בהגיעה, הייתה שופכת את ליבה בפני ואני הייתי לה לאוזן קשבת.

הצעתי ירקות בחינם , אך היא עמדה בסירובה ואף בהנחה לא חפצה.

סיפרה: על הבדידות בבית, לילות לבנים, הבכי, הכאב , מחשבות ...  התעלמות וחוסר עזרה מהגרוש שלה.

כל זאת גרמו לה למשבר נפשי .

בכל זאת רצתה להכיר מישהו, ניסתה בכל דרך: האינטרנט, העבודה, החברים, פנויים ופנויות, טלפונים...
אך בכל פעם כשהכירה גבר והרגישה מספיק בטוחה לשתף  בקורות חייה והתמודדות עם בתה החריגה

קיבל רגלים קרות.

באחת השיחות  האחרונות שהיו לי איתה, סיפרה שהיא עוזבת את רחובות, שמחה לחזור להוריה ,שם תקבל עזרה גדולה. שאלתי:" מדוע לא עשית זאת אחרי הגירושין "? אמרה: "הורי כעסו עלי מלכתחילה, הם לא תמכו בזיווג נפגעו  מכניסתי להריון לפני החתונה ולכן גם לא השתתפו בה (הורי שמרנים).

במילה גירושין, לדעתם יש אות קלון. 

לאחר תקופה  של סבל קשה שעברה, הוריה התרככו  ובקשו לקבלה בחזרה לחיק המשפחה, לחזור לגור בצפון עם ילדתה החריגה ולשקול צעדים עתידים כגון: פנימייה מתאימה או מוסד ולאפשר לה  לפתוח בחיים חדשים.

נפרדה ממני לשלום נשקה לשתי לחיי והבטיחה לבקר כשתגיע לרחובות.

את הגרוש שלה הייתי רואה מידי פעם בסופר, עורך קניות וממלא עגלה עמוסה מכל טוב . עשה עצמו כלא מזהה אותי, כמובן גם אני לא ראיתיו.

הבחנתי שהגרוש פתח בחיים חדשים. הקים משפחה ונולד לו בן.

 באחד הימים כשצעדתי בגן השכונתי, ראיתיו משחק כדורגל עם בנו הקטן והחמוד. שמחת החיים של הילד המשחק  עם אביו  גרמה לי לרגשות מעורבים.

מיד תמונתה של הילדה ומשבריה של האם צצו במוחי, הרהרתי  ושאלתי את עצמי, "מה ! לא מגיע לילדה חום של אבא? מה פשעה?...היכן הצדק ? כשמתחתנים נשבעים "לטוב ולרע"-מה , רק כשטוב נשארים? ועוד כהנה וכהנה  שאלות ותהיות שאת תשובתן לא קבלתי.

לאחר מקלחת רעננה ישבתי עם רעייתי לכוס קפה והעליתי את רגשותי ומחשבותיי בפניה.

רעייתי העלתה בפניי זווית שונות של חשיבה... שהביאו אותי למסקנה אחת עיקרית!

אינני יכול לשפוט את הבעל.

ואתם!!!

דודי רצם.

האיור מוקדש, לאימא מהצפון...

 האם מרכינה את ראשה לעבר ילדתה ששואלת את אימא "למה אני כזאת"? ומחזיקה בידה את סיפור חייה העצובים.