הם לא משחילים לתוך הדיבור שלהם מלים ביידיש ובעברית, בניגוד ליהודים האמריקאים. הם כן מערבבים לעומת זאת רוסית ואנגלית בשפע. דת היא שאלה בעייתית עבור הקבוצה הזאת של צעירים יהודים-אמריקאים שהיגרו מרוסיה בהיותם בני 5 עד 14 (חלקם גם התגוררו במשך מספר שנים בישראל, עד שהוריהם החליטו להמשיך הלאה). וכן, הם עדיין מרגישים תקועים בין שתי התרבויות.

אחרי הקידוש בשכונה הצפון-מזרחית של פילדלפיה שבפנסילבניה, בדירתו של דמיטרי מוברגאז, מייסד הארגון "דבאי!" ("הבה!" או אפילו "יאללה!") לאיחוד אנשי המקצוע הצעירים ממוצא יהודי-רוסי, המשתתפים מכריזים: "יחי יום שישי!" ו"הידד!". כשאני אומרת להם "שבת שלום", הם פורצים בצחוק, כאילו שמעו בדיחה טובה. חלק מהם שמים כיפות לכבוד שבת וגם האוכל נקנה כשר - אך בושל כבר אחרי כניסת השבת. גם הטלוויזיה דלוקה  - על משחק בייסבול.

הם חוגגים יחד שבתות ואת ליל כל הקדושים, את חנוכה - ואת ראש השנה האזרחי במסורת הרוסית החילונית, כולל עץ האשוח שכמעט גרם לשבץ לרשויות הדת בישראל שהעולים מחבר המדינות החלו להציב אותו בבתיהם לקראת ה-31 בדצמבר.  "נחגוג הכל, כל עוד יש סיבה להרים כוסית", הם מתלוצצים. הם מארגנים שיעורי עברית וסדנה לקרב מגע עם מדריך ישראלי. הם חוברים לא מעט לארגונים יהודים אחרים, כשצריך לארגן מופע גדול או הרצאה עם דובר מעניין, או לארגן נסיעה לישראל - אבל הם גם מתעקשים לשמור על עצמאותם, מחשש שלארגונים היהודים אמריקאים יש "אג'נדה משלהם".

חלק מהדאגות שלהם די דומות למה שמטריד את בני גילם היהודים שנולדו בארה"ב. נישואים, למשל. 

"אם הייתי נשאר ברוסיה, בגיל הזה בטח כבר הייתי נשוי לאיזו בחורה רוסיה, ונושא הדת שלה לא היה מטריד אותי בכלל", אומר מישה וינוגרדוב, איש מחשבים בשנות ה-30 שלו. "אבל עכשיו, אני לא יכול לדמיין לעצמי ילדים שהם לא יהודים, ומשפחה לא יהודית". אם יהיה לו פעם בן, אמר, יקרא לו על שם הסב - יודל. "זה ביידיש, אז אולי מעצם יהודה. יהיה קצת חבל להגיע למדינה חופשית ולא להנשא לבחורה יהודיה".

מישה וינוגרדוב

אבל להתחתן עם בחורה יהודיה זה לא פשוט, הוא אומר. "היהודים האמריקאים קצת מוזרים, אני לא לגמרי מבין את המנטליות שלהם", הוא אומר. "איך אני יכול להסביר את זה? כשמדברים אתם, התחושה היא כאילו לא מדברים מהנשמה. אבל יש גם תקווה - חלק מהחבר'ה שלנו התחתנו עם נשים יהודיות אמריקאיות, ויש להם מזל, כי יש להם יותר מבחר". 

הדת זה נושא די סבוך אצלו - מצד אחד, הוא אוהב ללמוד יהדות יחד עם יהודים אמריקאים. מצד שני, הוא נולד במשפחה אתאיסטית, כמו רוב היהודים הרוסים, ולא מרגיש עם הדת לגמרי בנוח. 

"רק לפני שלוש שנים התחלתי להרגיש בושה שאני יהודי, ולא יודע הרבה על יהדות", הוא אומר.

"בחייך!" מקניט אותו מישה חיפץ, רואה חשבון בן 25.

מישה חיפץ

"אתה יכול לצחוק, אבל אני כן התביישתי", מתעקש וינוגרדוב. "היו פה חבר'ה שהפכו לדתיים לגמרי, אבל זה לא כוס התה שלי. אני כן מאמין, אבל כפי שנהגו לומר בבריה"מ, עם אצבעות שלובות בכיס".

ואיך הוא מרגיש לגבי ישראל?

"זו המדינה שלי שבטח לעולם לא אחיה בה", הוא אומר. "אני מרגיש שזה שלי, אבל אני לא אחיה שם".

אמא שלו, הוא אומר, היא אמא יהודיה רוסיה טיפוסית עם פוביה משירות בצבא שבאמת נלחמים בו.

"דווקא לי לא היתה בעיה עם זה - צה"ל זה הצבא היחיד בעולם שהייתי מוכן באמת להלחם ואפילו למות בו, אבל אני מפחד מחוסר הוודאות בישראל", הוא מתוודה. "ביקרתי שם שלוש פעמים - מה אני יכול לעשות שם?"

יש שם תעשיית היי-טק לא רעה בכלל, אתה יודע, אני מעירה לו.

"כן, אבל ישראל נראית קטנה והרבה יהודים משם באים לעבוד בחברות היי-טק פה, אז אני מניח שהם לא מטומטמים", הוא עונה.

מישה חיפץ אומר שהוא היה גר בפתח תקווה בשנים 1991-1994, עד שהמשפחה החליטה לנדוד לטורונטו. כשהוא בא לבקר בישראל בקיץ שעבר עם קבוצת "דבאי", הוא אומר שבביקורת הגבולות דרשו ממנו להציג את הדרכון הישראלי. 

"לא הייתי בישראל איזה 17 שנה, לא ראיתי בחיים את הדרכון הזה. ואז הבחור פשוט סובב אלי את המסך של המחשב שלו והראה לי את התמונה של אבא שלי כשהוא עשה עליה, ושאל אם זה לא אבא שלי. אז הייתי צריך להוציא דרכון".

גם המשפחה של אלכס שפירו באה לארה"ב אחרי שבע שנים בישראל. למה הם עזבו? "הבטחון, הכלכלה, הסיבות הרגילות", הוא אומר. 

בשלב מסוים השיחה גולשת לשחרורו של גלעד שליט - והקבוצה עוברת מיד לאנגלית ומביעה עמדות שאינן שונות בהרבה מאלה של יוצאי חבר המדינות בישראל. 

"סטלין סרב להחליף את הבן שלו שנפל בשבי בגנרל, אמר שהוא לא מחליף חייל פשוט בגנרל", אומרת יוליה ויניצקי, שבאה לארה"ב מקייב ב-1988, ועובדת כיום בשיווק. "אני מצטערת, אבל אי אפשר להחליף אדם אחד במעל 1000 איש. אני מרגישה רע בשביל שליט, אבל גם בשביל המשפחות של קרבנות פיגועי הטרור. זה היה כמו יריקה בפנים של המשפחות האלה".

"אנשים רבים ימותו בגלל זה", מסכימה עמה משתתפת אחרת.

***

הם דנים בנוסטלגיה בסרטים המצוירים ובטעמי הילדות שלהם, אבל הם לא חשים שום נוסטלגיה לרוסיה.

מישה חיפץ, למשל, לא ביקר את רוסיה אפילו פעם מאז עזב בגיל 5. אלכס שפירו עזב בגיל 7, אבל אומר שהוא עדיין קורא ברוסית וגם כותב, "אבל עושה קצת טעויות". כולם מסכימים שחשוב להם שהילדים שלהם יידעו רוסית.

"האמריקאים תמיד ידידותיים אליך, אבל הם יחייכו אליך גם אם הם שונאים אותך", אומרת יוליה ויניצקי, כשהיא מנסה להסביר מדוע אחרי 20 שנה בארה"ב היא מעדיפה להתרועע עם "רוסים" כמוה. 

"דוגמא קטנה: לאחרונה התבקשנו בחברה שאני עובד בה להביא איזה מאכל חביב עליך", אומר מישה חיפץ. "אז הבאתי סלט תפוחי אדמה וסלט וינייגרט. אף אחד לא נגע בזה, אבל כולם אכלו את הפיצה שאחרים הביאו". 

***

במשך שנים היה נדמה שהקהילה היהודית בארה"ב וויתרה על המהגרים היהודים מחבר המדינות. רובם לא היו מסורבי עליה עם סיפורי גבורה, רבים לא ידעו כלום על המסורת היהודית, לא גילו עניין במוסדות היהודיים והתייחסו בחשדנות יתרה כשניסו לשכנע אותם לתרום כסף למוסדות הקהילה. הדור הצעיר נראה מנותק בדיוק כמו הדור המבוגר יותר. אך בשנים האחרונות, כשקהילת המהגרים קיבלה חיזוק מסוים מיורדים "רוסים" מהארץ, הסוכנות היהודית החלה לשגר לקהילות שליחים מיוחדים שיטפלו בקהילות דוברי הרוסית - והקהילות עצמן, חלקן עם מידת ספקנות גדולה, החלו לנסות ליצור דיאלוג עם הקבוצה הזאת.

דמיטרי מוברגאז, הבחור מאחורי "דבאי!", היגר לארה"ב עם משפחתו ב-1992 מסנט-פטרבורג, כשהיה בן 12. הוא למד את מדעי המחשב באוניברסיטה בפילדלפיה, והעניין שלו ביהדות התעורר אחרי שכבר סיים את לימודיו. ההורים שלו, אמר, בהתחלה שמחו שהוא מתחיל קצת להתעניין בשורשים, אך כשנכנס לזה עמוק יותר ועזב את התכנות בשביל להקים את "דבאי", התחילו לדאוג.

"אני בן 31 ועדיין לא נשוי, והם גם חושבים שמחשבים זה מקצוע בטוח יותר ממלכ"רים, והם גם פוחדים שאהפוך לדתי או משהו. אבל הסקרנות שלי כלפי היהדות באה מזווית אינטלקטואלית. יש פה הרבה יהודים רוסים, אז קיבלתי השראה מארגונים יהודים אחרים. הם ניסו לחבר בין היהודים האמריקאים לרוסים, יצרו תוכנית משותפת, אחר כך גייסו אותי ועוד בחור, נתנו תקציב בסיסי לארועים - 5000 דולר. אבל הם קיבלו די מהר רגליים קרות, אז נשארנו עם התקציב ואופציה להתקדם עם זה או להתפזר. אז החלטנו להתקדם לבד".

הארוע הראשון שארגנו הפתיע אותם בהצלחתו - מעל 150 איש באו, ובהדרגה הקבוצה גדלה ל-250 איש, כולם מומחים צעירים שהיגרו לארה"ב בשנות ה-90, כולם מרגישים קצת מנותקים.

"אנחנו שונים", אומר מוברגאז. "הרקע המשפחתי, האינטרסים, דרך החשיבה שלנו. באוניברסיטה, היו לנו גם מרצים דוברי רוסית, אז היו לנו מובלעות רוסיות של ממש. זה לא קשור להערכה עצמית נמוכה או משהו - יש לי חברים אמריקאים, אבל עם "הרוסים" אני מרגיש יותר בנוח. זה הדברים שגדלנו עליהם, השירים, הספרים. יש אמריקאים שנעלבים מזה שהם נלחמו כל כך קשה להפיל את מסך הברזל, ואז הרוסים באו ולא גילו עניין כלשהו בארגונים שלהם. גם היהודים האמריקאים עשו טעויות - נניח, ארגונים שסייעו בקליטת המהגרים, יכלו להציע לרופא לטאטא את הרצפה, זה לא בדיוק נתן הרגשה שמחכים למהגרים החדשים בזרועות פתוחות בקהילה. הם גם לא הבינו למה "הרוסים" צריכים ארגונים משלהם. אך הפדרציות די נלחמות על קיומן, ולאחרונה מנסים להשקיע יותר בדיאלוג. חלק מהם אף רואים ביהודים הצעירים מרוסיה מעין סיכוי להצלת המצב. הם מתחילים להבין שזה לא אשמתנו שהיינו מנותקים מהיהדות בבריה"מ".

רובם השתתפו בעבר בתוכניות כמו "תגלית", אך גם חיפשו אלטרנטיבות לחברות בבתי הכנסת או המרכזים הקהילתיים היהודיים. ("נסעתי לישראל במסגרת "תגלית" בשנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה, אבל אחרי זה הלכתי לשבת אולי פעם אחת. היינו עסוקים בקולג' בדברים אחרים", נזכר מוברגז).

בקיץ שעבר, "דבאי" השתתפו בתוכנית במימון של כמה ארגונים יהודים אמריקאים - ביקור בישראל יחד עם צעירים יהודים שנולדו בארה"ב, בעקבות סמינר על יהדות שנמשך שלושה חודשים. משתתפים רבים במסע ממשיכים להפגש גם היום. "אנחנו אוהבים שותפויות, אבל לחלק מהארגונים יש אינטרסים משלהם, כמו להפוך יותר צעירים לדתיים, ואנחנו מהלכים פה על קו דק מאוד. אנחנו רוצים לפתוח בפניהם כמה שיותר דלתות, והבחירה היא שלהם", אומר מוברגז.

ומדוע הם לא גובים דמי חבר?

מוברגז אומר שהוא חושש שזה יבריח אנשים, כי הזיקה שלהם לחיי הקהילה היהודית כל כך חלשה שדמי חבר עשויים להרתיע אותם מלנסות בכלל. "אלה שבאים לעתים קרובות, אני כן מבקש מהם תרומות, והם נוטים לתת", הוא אומר.

הוא לא ממש יודע מה יהיה עתיד הקבוצה. 

"הבעיה היא שמדובר בעיקר בדור שלי. אלה שבאו צעירים יותר, הם אמריקאים לגמרי. יש לנו כבר הרבה זוגות, עם ילדים - ואנחנו עוד לא יודעים איך להתמודד אתם. פעם ארגנו ארוע יחד עם ילדים - והם עשו בלגאן כזה שלא ידענו איך להתמודד אתם. לי אישית אין ילדים עדיין, אז אולי אני צריך לבקש עצה מארגון יהודי-רוסי "מישפוחה" שקם בניו-יורק. אולי נפסיק את הפעילות בעתיד. אולי נגדל ונפתח מרכז קהילתי משלנו. אולי נשמור את זה כמו עכשיו, כי יש בכל זאת צורך בזה, אחרת האנשים לא היו באים".

בכל שבת, מגיעים בדרך כלל אנשים שונים. לפני שהארוחה מתחילה, הם עונים לטלפונים, מסבירים לאחרים איך להגיע. בקבוצה יש כבר וותיקים שבאים שלוש שנים, ויש חבר'ה חדשים. מרינה ליפקין בת ה-29, שעובדת בחברת עורכי דין, אומרת שזו השבת השניה שלה - החבר שלה גילה את הקבוצה לפניה. "אתה פוגש אנשים, לומד קצת הסטוריה, ולא היתה לנו הזדמנות ללמוד את זה ברוסיה. בארה"ב, אין יותר את הלחץ של כור ההיתוך, אתה יכול להיות עם מי שבא לך, ואנשים נוטים להתחבר לאלה שדומים להם". 

"אף אחד לא באמת יודע כמה יהודים "רוסים" גרים בארה"ב - הערכות מדברות על 750 אלף עד מיליון, כמחצית מהם מתגוררים באזור ניו-יורק וניו-ג'רזי", אומרת לואיזה וליצקי, השליחה הראשית של הסוכנות היהודית לקהילת דוברי רוסית בצפון אמריקה, שבעצמה עלתה לארץ ב-1986 מחרקוב שבאוקראינה. "רק מעטים מקושרים לקהילות היהודיות, למעט ריכוזי יהודים רוסים גבוהים, דוגמת ברוקלין או קווינס, שם יש להם תוכניות נפרדות למשפחות דוברות רוסית במרכזים הקהילתיים. יש גם ארגונים שמיועדים לשמר את התרבות הרוסית באמצעות פעילויות שונות שאחרי הלימודים. "הרוסים הישראלים" הם אחוז די קטן, בקנדה יש יותר מהם".

וליצקי אומרת שזה די הגיוני לארגן תוכניות ייחודיות ליהודים דוברי הרוסית בגלל הרקע ההסטורי השונה שלהם והידע הקודם המועט שלהם ביהדות. "תפישת היהדות שלהם בעיקר חילונית, וזה שונה מהקהילות בצפון אמריקה. הסוכנות היהודית מנסה ליצור תוכניות שונות לחבר אותם לקהילות המקומיות ולישראל, שהם מאוד סקרנים לגביה".

היא מסכימה שרבים מהצעירים בקהילה הזאת מסודרים לא רע, אבל אומרת שזה לא מציאותי לצפות מהם בשלב זה לתרום לארגונים היהודים. "הקשר שלהם ליהדות חלש מדי, ורבים מהם ירשו מההורים חשדנות כלפי הממסד. אבל רבים מהם כן מוכנים לתרום לנושאים שקשורים לישראל", היא אומרת.

היא לא חושבת שהיחסים בין שתי הקהילות גרועים. "פשוט קיים חוסר הבנה מסוים. אני חושבת שזה מתחיל להשתנות".