אני והספסל מלווים אחד את השני מזה כשלושה עשורים.

אם נתעלם לרגע מהעובדה השולית שבכל המקרים, ה"ספסל" היה לא יותר מכסא עץ (בדרגות שונות של פאר), נוכל לומר שאני והספסל בנינו מערכת יחסים ארוכת טווח ויציבה למדי.

המפגש הראשון שלי עם הספסל נמשך שתיים עשרה שנים תמימות. על פי רוב אהבתי את הספסל. לא כל כך אהבתי את מה שסביבו. במהלך השנים הללו, היחסים שלי עם הספסל עלו על שרטון פעמיים בלבד, ובשתי הפעמים הצלחנו להשתקם מהמשבר, ולהמשיך במערכת היחסים. זה יפה עבור פרק זמן ארוך כל כך.

ההתנסות החיובית שלי עם הספסל הובילה אותי למפגש שני איתו, ארבע שנים לאחר סיומו של המפגש הראשון. המפגש הזה נמשך שמונה שנים תמימות. זו היתה מערכת יחסים מפוארת. הייתי בשיא כישורי ההקשבה שלי, מוכנה לקלוט כל פיסת מידע, היתה לי סבלנות אינסופית, גיליתי בתוכי יכולות נדירות של ריכוז, ומיומנויות מופלאות של ניהול זמן. מערכת היחסים הזו נסתיימה במפתיע, בקול צורמני וחורק, אבל בשלוות נפש גמורה שלי. עזבתי את הדוקטורט בשלושת רבעי הדרך.

הספסל ואני נפרדנו לפרק זמן של שלוש שנים, בטרם ביקשתי להיפגש איתו שוב. המפגש השלישי איתו היה קצר, אך הוא היה אבן דרך בשינוי מקצועי שעתיד היה להגיע בעוד איזה זמן. בשנה בה היינו יחד, אי אפשר היה להפריד בינינו. הפעם שכללתי את כל מה שלמדתי על עצמי במפגש עם הספסל השני: כישורי ההקשבה שלי השתפרו, קלטתי מידע חדש לגמרי מתחום חדש לגמרי, הסבלנות שלי להתמודד עם כל מה שהספסל הביא איתו לחיי הרשימה אפילו אותי, הייתי מרוכזת כל כך שלמעשה הפכתי לישות אחת עם הספסל, ומיומנויות ניהול הזמן אפשרו לי לנהל את מערכת היחסים הזו עם הספסל במקביל למציאות עם הבן זוג, שני הילדים, המשכנתא, הבית, העבודה, המשפחה המורחבת, החברים ועוד זוטות של חיי יומיום זעיר בורגניים.

עכשיו אני והספסל נפגשים ברביעית. מערכת היחסים הזו שלנו עתידה להימשך שלוש שנים.

למרות שאני מכירה את הספסל היטב, אני עדיין נרגשת וגם קצת חוששת. רכשתי קלסרים, ודפדפות, ועטים יקרים. דיסק און קי חדש, ולפטופ טעון ותרמוס קטן. מיכל דלק מלא, איזה צעיף להגנה מהמזגן, ובייביסיטר בהיכון. אני מוכנה להקשיב ולקלוט מידע, יש בתוכי סבלנות וריכוז, ומבחינת ניהול הזמן – נתגלגל...

אני (שוב) סטודנטית.