לבוא הביתה לבד,ולמרות שעליך היה נטל גידול הילדים והחינוך ברובו-להבין כי אחריות נוראית נפלה עליך.להיות שם בשביל הילדים.להתמודד לבד מול כל בעיותיהם.לעמוד מולם ולענות על הכאב הנשקף מעינהם ופיהם.להתמודד עם זעם והתנהגות משתנה,כשאת האם הקרובה ביותר .לספוג הכל .את אמונה על ניגוב הדמעות.את אמורה לסבר אוזנם בשאלות גורליות של:אז אבא לא אוהב אותנו יותר?ועוד. ובעוד את מלקקת את פצעייך אשר מתחילים לעלות ולצוף ביתר שאת,ובעוד כל עולמך חרב ואת אמורה לבנותו מחדש-לבנה אחרי לבנה-תולים בך כולם עיניים: האקס- כדי להוכיח קבל עם שאת אשמה. החברה- כדי למהר להוקיעך כדי שנשים חסודות לא תחשובנה כי דרכך היא הנכונה.כי ברור שאת התחרפנת... המורות שבעצמן נחשדו בעיני כולל העו"סיות שהן בעצמן "נשים מוכות" וזה יכול להיות גם ללא האלימות הפיזית...[המורות טענו באוזני:אז מה אם הוא התנהג כך...ואני הבטתי אל השפתיים שהן השביל למוצא פיהן ואמרתי לעצמי:יקירתי..או שהן היו ילדות במצוקה בעצמן או שהן במצוקה כיום גם-אך התרגלו למצב מכל מיני סיבות..]. משפחתך -עוזרת תחילה אך אח"כ חרדה שתפלי את וכל מערך ילדייך עליהם למעמסה..וזה מובן אך כל כך משאיר אותך מול שוקת שבורה של חוסר תמיכה. גרתי במקום שבו הייתי אמורה להתמודד קודם כל עם האמת שלי בפני עצמי,אח"כ עם האמת החרדית על כל השלכותיה,אח"כ עם חברה ברובה צרת מוח ופרימיטיבית בה לגבר היה מעלת מלך וכל האשמה הוטלה על האישה אשר בינתה קצרה מלשמור על ביתה[ובכל מחיר..]. בקיצור ידידי,למדתי בדרך הקשה והמידית כי אני לבד במערכה וכוחותי שלזמן מה הרפו ממני נאלצו להתרומם ולעמול קשה אפילו יותר מפועל בניין להקים הריסותי,הריסות ילדי,הריסות הבית הראשון שלי-ובתחילה זה היה כל כך חסר אפשרות..עד כי כרעתי תחת העומס וחליתי... ולמחלה הרבה תובנות מלוות.היא באה גם כדי לתת פסק זמן כדי שאקום אח"כ כלביאה ואוביל את כל ההרס הזה לבניה ותקווה. |