צ´רלס קראוטהאמר, איש ה"וושינגטון פוסט", הציג את הפנים הפלשתינאיות שאבו מאזן מסתיר מן העולם. למרבה הצער, מאמרים מסוג זה נדירים, ודומה שהמדינאים וגם הקהיליה הבינלאומית בכלל מתעלמים מהם. לא קשה לנחש מדוע. ובכל זאת, טוב שיש גם מי שכותב את האמת.

תחת הכותרת "אדמה בלי שלום, מדוע עבאס הלך לאו"ם", מסביר הפרשן האמריקני מן הימין:

באופן לא הכי נוח מבחינה דיפלומטית עבור מדינות המערב, נשיא הרשות הפלשתינאית, מחמוד עבאס, ניסה להשיג הכרה חד צדדית באו"ם במדינה פלשתינאית, כשהוא זוכה לתמיכה רבה בעולם. אחרי הכל, אלו עוד אפשרויות עמדו בפניו? לפי המעשיה המקובלת, השלום במזרח התיכון הוא בלתי אפשרי בגלל הליכוד הקיצוני שמנהיג את ישראל, שמסרב להכיר במדינה פלשתינאית וממשיך לבנות התנחלויות.

מפליא עד כמה עיוות כה בולט של האמת הפך לאמונה מקובלת. למעשה, בנימין נתניהו הביא את הקואליציה שלו של הליכוד להכרה גלויה במדינה פלשתינאית, ובכך יצר בפעם הראשונה בישראל קונצנזוס לאומי לטובת פתרון של שתי מדינות. הוא גם ראש הממשלה היחיד שהסכים להקפאת התנחלויות — לעשרה חודשים — משהו ששום מפלגה, של העבודה או של קדימה, לא הסכימה לעשות לפניו.

התגובה של עבאס היתה להחרים את השיחות במשך תשעה חודשים. הוא הופיע בחודש העשירי, ואז חזר ונטש אותן כאשר ההקפאה הסתיימה. לפני זמן מה הוא חזר על העמדה שימשיך להחרים את שיחות השלום כל עוד ישראל אינה מוותרת מראש על כל תביעה לטריטוריה מעבר לגבולות 1967. זאת אומר שהרובע היהודי בירושלים אמור להיות שטח פלשתינאי. זה לא רק אבסורד. זה מנוגד לכל הסכם שלום שנחתם קודם לכן. כל ההסכמים הללו קובעים שכל הדרישות האלו יהיו נושא למשא ומתן ולא תנאי מוקדם לפני משא ומתן.

עבאס תובע בלי לוותר את מה שמכנים "זכות השיבה", שפירושה להשמיד את ישראל מבחינה דמוגרפית על ידי הצפתה במיליוני ערבים. בכך הוא ינסה להפוך את המדינה היהודית היחידה בעולם למדינה הערבית ה-23 במספר. והוא חוזר שוב ושוב, גם בביקורו בניו יורק, על ההצהרה: "לא נכיר במדינה יהודית".

כל זה לא חדש. זה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה הארוכה של ההתנגדות העיקשת הפלשתינאית. הנה כמה עובדות לשיקולכם.

* בקמפ דיויד, בשנת 2000, במפגש פיסגה ביוזמת ארה"ב, ראש הממשלה אהוד ברק הציע ליאסר ערפאת מדינה פלשתינאית בגדה המערבית ובעזה. למרבה התדהמה, הוא גם הציע הצעה שלא היה אפשר להעלות קודם לכן על הדעת, חלוקת ירושלים. ערפאת סירב. ערפאת לא העלה שום הצעה שכנגד, ובכך הוכיח את חוסר אמינותו לגבי השגת הסכם כלשהו. במקום זאת, לאחר חודשיים, הוא פתח במלחמת טרור פראית שהרגה אלף ישראלים.

* טאבה, 2001. עסקה טעימה עוד יותר. הוצעו הפרמטרים של קלינטון. ושוב ערפאת נוטש והולך לו.

* ישראל, 2008. ראש הממשלה אהוד אולמרט מוותר באופן מוחלט לתביעות הפלשתינאים. מאה אחוזים מן הגדה המערבית (עם חילופי אדמות), מדינה פלשתינאית, חלוקת ירושלים כאשר החלקים המוסלמים יהפכו להיות בירת פלשתינה החדשה. ובאופן בל יאומן, הוא מציע למסור את השטחים המקודשים ליהודים, כולל הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר של ירושלים, ואת הר הבית, לגוף בינלאומי שבו יהיו חברות ירדן וערב הסעודית.

האם עבאס הסכים? ודאי שלא. אילו היה מסכים, הסכסוך היה נגמר ופלשתינה יכלה להיות מזה זמן חברה באומות המאוחדות.

כל זה איננו היסטוריה עתיקה. כל שלושת הנסיונות לשיחות שלום התרחשו בעשור האחרון. וכל אחד ממעשים אלו סותר לחלוטין את המעשיה חסרת ההגיון המקובלת היום לגבי ההתנחלויות של ישראל. לפי המעשיה, כל התנחלות שנותרה מאחור היא "חוסר פשרנות" מצד ישראל, מכשול לשלום, ולכן בפלשתינה החדשה יישוב כזה יושמד ויתרוקן מתושביו, בדיוק כפי שנעשה ליישובים שפונו מעזה.

אז למה הפלשתינאים ממשיכים לומר לא? מפני שאם יאמרו כן, זה יחייב אותם לחתום על חוזה שלום סופי, שבו הם מכירים במדינה יהודית, על שטח שנראה בעיניהם זכות אבות מוסלמית.

מילת המפתח כאן היא "חוזה שלום סופי". הפלשתינאים מוכנים לחתום על הסכמי בינים, כמו באוסלו. על הסכמי מסגרת, כמו באנאפוליס. על הפסקות אש, כמו בהסכם של שנת 1949. כל דבר חוץ מעסקה סופית. כל דבר חוץ מחוזה שלום סופי. כל דבר ורק לא הסכם שישים קץ לסכסוך פעם אחת ולתמיד. לא כל עוד מדינה היהודית עומדת על מקומה.

אחרי הכל, מדוע עבאס פנה לאו"ם? במשך כמעט חצי מאה, האו"ם חיפש למצוא פתרון למזרח התיכון על בסיס של הנוסחה "קרקעות תמורת שלום". הרעיון של "קרקע תמורת שלום" הביא לחתימת חוזה שלום בין ישראל למצרים בשנת 1979, ואחר כך לחוזה השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. ישראל הציעה לפלשתינאים קרקעות תמורת שלום כבר שלוש פעמים מאז הימים ההם. וכל פעם ופעם הפלשתינאים סרבו.

מדוע? מאותה סיבה שבגללה הלך עבאס לאו"ם. כדי לקבל אדמה בלי שלום. כדי לקבל ריבונות בלי הכרה הדדית במדינה יהודית. מדינה בלי משא ומתן. פלשתינה עצמאית במצב של מלחמה בלתי פוסקת מול ישראל.

ישראל נתנה קרקעות בלי לקבל שלום. בדרום לבנון בשנת 2000. בתמורה, היא קיבלה מלחמה. מלחמת לבנון בשנת 2006, ועוד 50 אלף טילים של החיזבאללה שמכוונים נגד המולדת היהודית. בשנת 2005, ישראל ויתרה על אדמות בלי שלום באיזור עזה, והפרס שקיבלה היה מלחמה. וכן התקפות טילים מצד מדינה פלשתינאית בזעיר אנפין שמכריזה עליה בגלוי מלחמת השמדה.

ישראל מוכנה לתת קרקעות, אבל רק תמורת שלום, לא בלעדיו. הסכם שלום סופי. וזה בדיוק מה שכל מנהיג פלשתינאי, החל מחאג´ אמין אל חוסייני (מנהיג הערבים במלחמת תש"ח) ועד ליאסר ערפאת ואחריו עד מחמוד עבאס, כולם סרבו לקבל. ולכן, ללא קשר לשאלה מי עומד בראש הממשלה בישראל, מעולם לא היה שלום. ניתן למצוא פתרון לסכסוכים על אדמות. לא ניתן למצוא פתרון לסכסוכים על זכות קיום.

קרקעות תמורת שלום, כן. קרקעות ללא שלום הן רק הזמנה להתאבדות לאומית.

דברי צ´רלס קראוטהאמר הם נוקבים וחריפים, ולמרבה הצער מדוייקים להפליא. הם מסבירים את העובדות ואינם מנסים לטשטש אותן, כפי שעושים פרשנים רבים אחרים.

אולם קולו של קראוטהאמר נבלע, כפי שמושתקים דברי מומחים אחרים, כמו בולטון, שגריר ארה"ב באו"ם בימי בוש, או כל פרשן מדיני אחר שמצביע על הנכונות של ישראל, גם ישראל של הליכוד ונתניהו, לניהול משא ומתן ישיר, בהשוואה להתחמקויות הערביות.

ובעצם, מי שסייע לפלשתינאים וקידם את הצד שלהם במשך השנים האחרונות היה לא אחר מאשר נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

אנו מצטטים מאמר נוסף של קראוטהאמר, מחודש מאי, כאשר אובמה נשא את הנאום המפורסם בו תבע מישראל לגשת למשא ומתן על בסיס "גבולות 1967".

"בכל משא ומתן בין ישראל לערבים יש חוסר שויון יסודי. ישראל נותנת שטחים, דבר ממשי. הערבים נותנים בחזרה הבטחות, שהן פורחות באויר. הפתרון האמריקני היה בכל זאת לדחוף את ישראל לקחת על עצמה סיכונים למען השלום, בעוד ארה"ב תתרום לאיזון על ידי פיזור הבטחות על סיוע אמריקני לבטחון ישראל וכל צרכיה הדיפלומטיים.

על בסיס הבטחות רציניות כאלו לקחה על עצמה ישראל, בין השאר, את הנסיגה מעזה. כדי לצמצם את הסיכון, הנשיא ג´ורג´ בוש מסר התחייבות בכתב שאמריקה תתמוך בישראל בבקשתה להטמיע בשטחה את כל גושי ההתנחלויות הגדולים, בכל חוזה שלום שיבוא, בניגוד לשיבה לגבולות 1967. בוש התנגד גם לזכות השיבה.

במשך שנתיים וחצי, ממשל אובמה סרב להכיר ולאשר את ההבטחות האלו. ואז, בנאום (בחודש מאי), אובמה זרק את כל ההבטחות לפח האשפה. הוא הצהיר שהסכסוך הישראלי ערבי ייפתר בהתאם לגבולות 1967 עם החלפות שטחים מוסכמות משני הצדדים...

ואם צד אחד לא יסכים? אז הבסיס הוא אך ורק גבולות 1967..."

כבר אז הזהיר קראטהאמר שזו לא הצעה תיאורטית. שלוש פעמים הוצעה נוסחה כזו לפלשתינאים, לקבל את הקרקעות על בסיס 1967 עם תיקונים, ותמיד הם דחו את ההצעה. הם אמרו לא והלכו להם...

ראו כיצד ערער אובמה את עמדת הפתיחה למשא ומתן של ישראל. הוא רוצה שישראל תגיע למשא ומתן כשהיא מוותרת מראש על הקלף היחיד שיש לה. וזכרו, גבולות 1967 עוברים ישר בתוך ירושלים. כך נקודת הפתיחה היא שהכותל המערבי והרובע היהודי בירושלים הם של הפלשתינאים. זו טריטוריה זרה שישראל אמורה לקנות בחזרה.

הרעיון שישראל צריכה לתת חלקים משטחיה למטרה זו הוא עיוות."

אבל ה"עיוות" הזה קם והיה למציאות. הפלשתינאים לא נתבעו לספק תמורה לקבלת מדינה ריבונית. ולאחר שאובמה הצדיק את כל דרישותיהם, וסיפק להם אמתלה להשתמט ממו"מ עם ישראל, פנו הפלשתינאים לאו"ם כדי לקבל מדינה בלי לתת את התמורה המינימלית: הכרה במדינת ישראל.