כבר התרגלנו לחדשות שהן בידור, לטשטוש מוחלט של הגבול בין תוכניות המציאות לבין המציאות. אבל נראה שבשבוע האחרון אנו שוברים את השיאים של עצמנו. האם גם נושא ההפצצה באירן הופך במהירות לנושא לתכנית ריאליטי, האם גם פה אנו נדרשים לסמס האם אנו בעד הפצצה או נגדה. האם אנו בעד יעלון או רוצים להדיח את ברק ונתניהו.

מי שחשב שהמגמה השלטת בתחום החדשות האקטואליה והבידור תעצר רגע לפני הסכנה הגרעינית מגלה כי טעה. מסתבר כי התרגלנו לעסוק בנושאי הפוליטיקה, המדיניות, הכלכלה, וגם הבטחון הלאומי, באמצעים של תוכניות בידור וריאליטי. רק עכשיו גמרנו לשחרר את גלעד שליט מהשבי באמצעות קמפיין אישי ורגשי, הלקוח לגמרי מעולם הסלב והריאליטי. מליון הודעות וגימיקים הביאו לשינוי דרמטי במדיניות הממשלה, ולהתקפלות של נתניהו. כך כמובן גם במחאת האוהלים, המתנהלת מיומה הראשון כתכנית ריאליטי בטלוויזיה, תכנית בנוסח "מחוברים". בהתחלה היה האוהל הגדול ברוטשילד, ואחר כך התחלנו במירוץ של המשתתפים למיליונים. במרוץ משתתפים דפני ליף, שמולי, שפיר, ורבים נוספים. כולם גיבורים לרגע בריאליטי האוהלים. הצלחנו לטשטש לחלוטין את הגבול בין הנשקף ממסך הטלוויזיה, לבין המציאות המדינית, חברתית וכלכלית, ולשטח את הדיון לרמת המדיום. זוהי תוצאה של שנים ארוכות של הגשת חדשות כבידור, ומעבר מהיר של עיתונאים, סלב ואנשי תקשורת לעולם הפוליטיקה ולהפך.

כולנו כבר מבינים את כוחה העצום של התרבות הפופולארית בהשפעה על הציבור ועל הפוליטיקאים. קל יותר לשחרר את שליט אחרי שכבר ראינו את השחרור בתכנית "חטופים". כך גם עם הפצצה הגרעינית. עוד רגע עולה המסך על תכנית דרמה בדיונית על מלחמה גרעינית עם איראן, ועל הדילמה של הפצצה עם או בלי האמריקאים. תכנית שיכולה לעצב את דעת הקהל בנושא. אבל כבר היום, ועוד לפני הדרמה, מתחילה תכנית המציאות הישראלית, בהשתתפות פוליטיקאים, אנשי צבא, מוסד ושירותי הביטחון, בעבר ובהווה, וכמובן גם עיתונאים יודעי סוד. כולם רוצים להיות בטלוויזיה, להראות חכמים, ואולי גם לזכות באהדת קהל המצביעים באמצעות השלט. הבעיה היא שכאן הגמר הגדול יכול להיות שואה גרעינית, וזה כבר לא כל כך טוב לרייטינג. אז אולי כדאי בכל זאת להזהר.