וואוו, כמעט עבר שבוע שלא ישבתי ליד המחשב, לא הספקתי לשבת לחשוב, לא הספקתי להבין מה אני מרגישה. 

אז אחרי אתמול בלילה זה ברור יותר. 

פחד. 

נשכבתי במיטה על מנת ללכת לישון, ואז המחשבות החלו לנדוד.

כרגיל, לשאלות ברומו של עולם .

התחלתי עבודה חדשה. (נחסוך בפרטים כי שום דבר עוד לא סגור... ) 

אז התהיות, האם זה נכון, או לא. האם זה ילך, או לא. מה דעתם עליי.

ואז לסטאראפיסט - החלו לעלות שאלות בנושא הסטארט אפ. כן יהיה כסף לא יהיה כסף להמשיך.... 

כן בארה"ב, ואם כן, אז מתי. ואם לא אז איך!? 

ואם לא ארה"ב אז אוסטרליה? ואיך יהיה?

שוב אותן שאלות. 

אלה שאין עליהם עדיין תשובות

ואז עצמתי את העיניים וכל השאלות הפכו לחור שחור.

 שהלך וגדל וגדל וגדל עד שהיה כל כך גדול מכדי שיכולתי לראות. 

ורק הרגשתי את האדמה שנשמטת מתחת לרגליי, 

והלב שלי פועם במהירות

ואני עוצמת את העיניים בחוזקה

ומפחדת לפתוח אותן שוב, כי אין לי שום מושג מה אני אמצא שם, או מה יקרה לי שם, או מה יהיה לי שם....

הפחד הזה העלה איתו באוב פחדים נוספים:

כמו לבד בארץ זרה.

בלי עזרה, בלי חברים, ולהתחיל הכל מהתחלה. 

או פחדים גדולים יותר 

כמו, מלחמה עם איראן, או פצצת אטום.

אפילו כמו, אין עבודה שוב. (שזה מספיק מפחיד... כי קצת קשה לעמוד בהוצאות של משפחה כשיש משכורת אחת... )

ואז אני מנסה לחשוב חיובי. כי אני מטבעי בן אדם אופטימי. 

אבל החור השחור מפעיל כוח ומשתלט לי על המחשבות,

בלי שום בעיות. 

ואני לא מצליחה לחשוב על כלום! 

רק על זה שאני מפחדת, מפחדת מהלא ידוע.

מפחדת מהפחד עצמו. 

ואז בלי להתכוון, אני נזכרת באיזו נקודת אור בתוך כל השחור... 

שאולי תוכל להציל את המצב, ותאיר אותו בצבעים בהירים יותר, צבעוניים יותר ונעימים יותר. 

כדי שהחור השחור יעלם, יתאדה.

ואיתו, הפחד האיום, שהולך איתי לישון...