זה היה רגע אחד יפה וקצר שעבר מהר והתנפץ כמו בועת סבון צבעונית ושובבה שמתיזה עליך טיפת מים להזכיר ממה היא עשויה באמת. המגע הרטוב של המים פתאומי תמיד, יש בו קצת מן העלבון של סטירה אבל בגלל שזו רק בועה שמחזיקה מעט מאד מים אפשר לסלוח. אפילו לחייך. הפתעה.

מן הכיכר המשתפצת נשמעה מוזיקה חיה. אמיתית. עלינו למעלה ולא ראינו אף אחד רק שמענו את המוזיקה ביתר בהירות. עקפנו את הפסל העירום מצבעים של אגם, הוא מוקף בגדר עכשיו כמו חולה בבידוד ואז ראינו להקה של שלושה: מתופף, גיטריסט ועוד אחד שאני לא זוכרת מה.

הם ניגנו מוזיקה של שנות ה-80 עם גיטרה בסאונד של יוסי אלפנט. השעה הייתה שעת אחר-צהריים חורפית, קצת אחרי שהשמש שקעה. עדיין היה אור, אבל אפור, חסר כל גוונים.

בעוד אני מקשיבה לצליל המתכתי-צורמני של הגיטרה וחושבת שבעצם גם ליו-2 היה סאונד כזה וכמה שנאתי אותם אז חולף מולי צעיר חיוור ולא מגולח. הפנים שלו חלפו ממש ליד שלי והמבט שלי נמלא זיפים עד הלשון.

מולי ישבה חבורת פנקיסטים במקום הקבוע שלהם בכיכר מזה 30 שנה בערך - הספסל הדרום-מערבי הלפני אחרון. אחד היה שחור והשאר רוסים. רציתי לצלם אותם על רקע המוזיקה של ה-80, כמו קטע מתוך סרט תיעודי ישן. להנציח את הרגע השאוּל הזה.

בתוכנית על פילוסופיה בטלביזיה הצרפתית הצלחתי להבין את המשפט הבא: את הפחד מן העתיד מצליחה הנוסטלגיה לכסות טוב יותר מן המלנכוליה.

אני אוהבת את הכיכר המטופשת המיושנת והמיותרת הזו.