סיפור המסגרת מתחיל בבוריס, המנקה שלנו. כבר חצי שנה שאני מנסה לפטר אותו ללא הצלחה. למעשה, בוריס הוא סוג של בוראט רק בלי הוולגריות. למרות שהוא היגר מרוסיה כבר לפני יותר מעשור - הוא מתנהג כאילו לפני שלוש דקות הוא נחת ממאדים. בתקופה שעוד עבדתי מהבית הוא היה שואל אותי מדי פעם לשימושם של חפצים שונים בבית - פעם זה היה כותש שום, פעם מועך תפוחי אדמה, תיק לנשיאת מסמכים או צעצועי לתינוקות.. "זה בלתי הגיוני!" הוא היה מצהיר בתדהמה כשהתברר לו השימוש שאני עושה בכלי "בשביל מה צריך כלי שימעך תפוחי אדמה, הרי ניתן לעשות זאת במזלג".

זה לא נראה לו הגיוני שעושים חלבה משומשום, כי ברוסיה יש חלבה מגרעיני חמניות ובארץ, זה ידוע שהחמניות צומחות בשפע.

לא הצלחתי להביא את עצמי לפטר אותו, גם ככה קשה לי שמשהו אחר מנקה אחרי. והוא תמיד פוצח בשיחות ארוכות ומעיקות על אמון הדדי ותיאום ציפיות, וברקע הוא שומע קול המוסיקה ברוב תרבותיות.

בנוסף, בוריס מנהל רישום מדוקדק של כל פעולה שהוא עשה בזמן שהותו בביתי. כמה זמן לקח לו לשאוב אבק, כמה זמן הוא בזבז בשירותים וכמה זמן (17 דקות) הוא אכל את הכריך שהביא מהבית. את זמן ההפסקות שלו הוא ניכה בעצמו מתעריף העבודה ובסופו של יום גבה ממני 168.10 שקלים לארבע וחצי שעות של עבודה + נסיעות. הוא סרב לקבל 170 שקלים בטענה שהוא אינו מקבל נדבות אבל הקפיד לקחת את אותן 10 אגורות כי "מה שמגיע – מגיע".

מעבר לכל התעוקה הכרוכה בהעסקתו הבעיה האמיתית שלי היא שהוא לא יודע לנקות.

כל הטרחה, כל הדיונים המעיקים הללו היו לחינם, הבחור ניקה בקצב של צב והשאיר אחריו הרבה יותר בלגן ממה שהיה שם קודם. או כמו שחמותי אומרת הוא "פרייר" אותנו.

עד כאן סיפור מסגרת ראשון, להלן סיפור מסגרת שני:

כשהייתי קטנה, אחד הביטויים השגורים ביותר בפיה של אימי היה "עונש מאלוהים" – בכל פעם שעשיתי מעשה אסור או אפילו התכוונתי לעולל משהו כזה מיד הייתי חוטפת "עונש מאלוהים" – אצבע קטנה יחפה שנתקעת בכיסא – עונש מאלוהים, מעידה קטנה על המדרגה – עונש מאלוהים, פליק שחטפתי מכיוון לא צפוי – עונש מאלוהים. עם הזמן התחלתי להאמין במוסד הזה וגם כשגדלתי שמתי לב שבכל פעם שמתגנבת לליבי מחשבה זדונית – אני מיד חוטפת "עונש מאלוהים".

בשנים האחרונות אני מתבוננת בבתי הגדולה ורואה איך המנגנון הזה עובד: כשאנחנו רוצות לעולל משהו "רע" אנחנו הופכות למגושמות, קשה לנו לשקר, קשה לנו להתפקס ומשם הדרך למעידה קצרה.

אני מחזיקה את עצמי חזק חזק שלא להגיד לבתי "עונש מאלוהים" בטון מלגלג, כפי שאמי היתה עושה לי בילדותי.

עד כאן סיפור מסגרת שני.

היום בבוקר בוריס בא. בבוקר עוד קיוויתי שבגלל ערב החג הוא יוותר ולא יופיע. אבל הוא מגיע תמיד, כמו שעון רוסי (הוא תמיד יושב על הספסל ליד הבית שלנו 10 דקות מוקדם יותר ורק בשעה הנקובה דופק על הדלת). מיהרנו לארוז את הילדות ולהימלט מהבית. יש המון סידורים: משקפיים חדשות לבעלי, סנדלים לילדות, הקטנה כבר צריכה מיטה חדשה.

הלכנו לקניון, היינו נחמדים וסבלניים, שמנו שתי-שקל במכונה של השטן, קנינו משקפיים, קנינו אוכל יקר ולא טעים בארומה, נתנו לגדולה לרקוד ולעשות בושות, נתנו לקטנה לקפוץ אחריה כמתאבדת שיעית ואז יצאנו החוצה וחצינו את הכביש. אחת שתיים וש-לוש, הנפה גבוהה באוויר, אחת שתיים וש—לוש – והיד של הילדה יצאה מהמקום.

ואז פתאום בבת אחת הכל מתחרב. הילדה בוכה, היא רק מצליחה להגיד "כואב יד, כואב יד" בכי חנוק, כואב. לא של זעם, לא של עצבים או תסכול – של כאב. זה הבכי הכי נורא, שאי אפשר לפייס בנשיקות.

אחותה הגדולה רק זוכרת שהיינו בדרך לקנות לה סנדלים חדשים.

תמיד האירועים הללו מתרחשים בתזמון הכי דפוק. מעולם לא הגעתי עם ילדה קודחת לקופת חולים בשעות הפעילות, זה תמיד קורה בערבי חג ושבתות.

נסענו לסניף המרכזי, איחרנו ברבע שעה. סגור.

נסענו לבית החולים. כל הדרך היא מיללת "כואב היד" נרדמת ומתעוררת מכאב.

הפקידה בחלון הקבלה מסתכלת על הילדה ושואלת "משכתם לה את היד?"

היא דווקא משתדלת שלא להראות מאשימה אבל החיוך שלה מסתיר "הורים מתעללים" היא בטח רשמה אותנו ברשימה שחורה למעקב.

הרופאה החביבה מחזירה את היד למקום וזהו. תוך שניה הכל מסתדר, היד חוזרת לתפקד, אנחנו חוזרים לנשום ולהרגיש אשמים. מסביב כל הילדים החולים באמת. אין כמו טיול ל"דנה" כדי להכניס קצת פרופורציות לחיים.

חזרנו הביתה ובוריס בדיוק עמד לצאת, אחרי שבילה בביתינו המון זמן בלי לנקות.

פיטרתי אותו בלי שום בעיה.

אני את העונש שלי כבר קיבלתי היום.