אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, הוא אחת ההוכחות, שאין כל קשר בין ביצוע תפקיד בכיר בתחום הצבאי, לבין תבונה. לא תמיד הולכים שני הדברים ביחד. יכול להיות אדם אוויל גמור בכל תחום אחר, ולהיות מומחה בתחום הצבאי. היו כמה וכמה בכירים בצבא, שעם פרישתם הצטרפו למערכת הפוליטית ו"פניני החכמה" ששפעו מפיהם העלו את התהייה, הכיצד זה כיהנו הללו בתפקידים בכירים בתחום הצבאי, ומי היה זה שהפקיד בידיהם החלטות הרות-גורל בשאלה של חיים ומוות. מה שרק מוכיח, כאמור, שאין בהכרח קשר בין תבונה בנושאים העומדים על הפרק, לבין הבנה בתחום הצבאי.

לכן, לא צריך לכעוס על אפרים הלוי בגין התבטאותו נגד החרדים, אלא לכל היותר לרחם עליו, אלא אם כן נלך בדרכם של חז"ל שכבר קבעו שכל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו (מסכת ברכות לג.). מי שמכיר את הסכנה האיראנית לפני ולפנים, ומכריז כי "הסכנה האמיתית הקיומית על ישראל באה מבפנים" ולא בשל הפערים החברתיים, הפשיעה הגואה וארגוני הפשע המכלים כל חלקה טובה, וגם לא בשל המתירנות ההורסת את התא המשפחתי בו התגאה העם היהודי לדורותיו, אלא בשל "ההתחרדות", אזי קשה להאשים אותו ברשעות אלא לכל היותר בטיפשות מופלגת. ומי שלא נחה דעתו מאותם דברי "חכמה" עד שהוא מוסיף כי "ההתחרדות היא הסכנה הקיומית על ישראל יותר מאחמדינג´אד", צריך למצוא מקומו במוסדות המתאימים.

אבל, בלי כוונה תחילה, אפשר לומר כי אפרים הלוי צודק. אכן, "ההתחרדות היא הסכנה הקיומית למדינת ישראל". המדינה שהוקמה על בסיס עקירת היהדות, ואשר בכיריה, הוזיה ומייסדיה, האמינו כי בתוך זמן לא רב, תשקע היהדות הנאמנה אל תהום הנשייה ותחתיה תצמח ישראליות חדשה, מודרנית, מנותקת מההוויה ה"גלותית", מגלה כיצד החלום נגוז. על אפם ועל חמתם של מייסדיה, צומחת לה היהדות הנאמנה, השורשית, זו הדבקה בציוויים מהר סיני, זו שאינה מוכנה להתפשר על אף קוץ של יו"ד מציווי הנצח. עד היום מבכים הללו את חלומו של בן-גוריון שהסכים לדחיית גיוסם של כמה מאות בני ישיבה, ופתאום הפכו המאות הללו לעשרות אלפים של לומדי תורה ועוד היד נטויה.

הגידול החרדי המבורך, יחד עם תנועת התשובה הסוחפת אליה עוד ועוד יהודים שהגיעו לקרקעית, לשפל, והבינו כי הקיום היהודי מותנה בשיבה אל השורשים, מהווה סכנה לאותה מדינה עליה חלמו ההוזים הראשונים. לא עוד מדינה ישראלית חסרת שורשים, מנותקת מהוויית העם היהודי לדורותיו, אלא מדינה בה יותר ויותר ישראלים מגלים את זהותם היהודית ומבקשים לשוב אליה במלוא כובד הראש והרצינות. לא עוד הגישה הפשרנית שביקשה לפסוח על שני הסעיפים והפכה לגשר של "עוברים" בלי "שבים", אלא יותר ויותר מבקשים לדבוק בהלכה היהודית בלי פשרות.

זו אכן סכנה של ממש. החברה הישראלית עומדת לשנות את פניה. מערכת החינוך עוברת מהפך של ממש, ומרוב טוטאלי של חינוך אנטי-יהודי, נוטה הכף לטובת חינוך יהודי שורשי. "תחומי המושב" וה"גטאות" של הציבור החרדי, נפרצים בעוד ועוד מקומות, וכבר ניתן לראות לובשי שחורים, עטויי זקנים ופאות, לא רק במקומות "המסורתיים" אלא על פני הארץ כולה. וזו ללא ספק סכנה קיומית לאלו שראו בעיני רוחם את מדינת ישראל, כעוד מדינה מערבית מן המניין, לא שונה מצרפת, אנגליה או הולנד. פתאום הם מגלים כי משהו השתנה במדינה שהקימו. בני, נכדי וניני דור המייסדים, זה שביקש לעקור את העבר, שבים אליו כל העת, בהתמדה.

העובדה שבקרב ציבור שלם נתפסים הדברים של הלוי כדברי בלע והסתה, מחייבת את התגובה החריפה נגדו. בימים בהם "פסטיבל רבין" נמצא בעיצומו ושוב חוזרות ההאשמות כנגד אלו שהסיתו ואלו ששתקו בעת ההסתה, בולטת השתיקה החילונית המוחלטת מול דברי הסתה פרועים כנגד ציבור שלם. בימים בהם הנושא האיראני עומד במרכז סדר היום הציבורי, כאשר ברור לכל כי ההתחמשות הגרעינית האיראנית מאיימת על מדינת ישראל, יהיו רבים שיתפסו את דברי ראש המוסד לשעבר כפשוטם, והרי כולם מסכימים כי "הסתה יכולה להרוג".

אבל מעבר לדברי הבלע הפרועים והאוויליים הללו, יש משהו בדברי הלוי. מדינת ישראל מאויימת. לא מדינת ישראל "הפיזית" אלא זו "הרוחנית", או ליתר דיוק — ה"אנטי רוחנית". כי ציבור שומרי המצוות המקפיד על קלה כבחמורה, כבר אינו ציבור זניח, אותו סברו מייסדי המדינה לשמר כ"שמורת טבע", אלא ציבור דינמי, גדול ומקרין אור של השפעה לכל עבר.