אמש נשמעו שוב ספקולציות לגבי כניסתו האפשרית של יאיר לפיד לפוליטיקה. משום מה, בכל פעם שמופצות שמועות אודות צעדיו העתידיים של לפיד, המדינה כולה עוצרת את נשימתה. ברגע בו יאיר מביע דעה כלשהי, על כל נושא שהוא, דבריו מובאים מיד בפתיחת מהדורות החדשות ומיטב הפרשנים מוזעקים לאולפן כדי לנתח את ההשפעות הפוליטיות ארוכות הטווח של הקמת מפלגת "לפיד". יש האומרים כי אפילו פיתוחה של הפצצה האיראנית נדחה בכמה חודשים עד להודעתו הסופית של הפרשן עם השיער הכסוף.
ייתכן שההתעסקות המוגברת בכניסה של לפיד לפוליטיקה נובעת מתחושת השיממון בנוף הציבורי. אנחנו חיים במעין שידור חוזר בלתי נגמר של שנות ה-90. ביבי ואז ברק ושוב פעם ביבי ועוד פעם ברק וכמובן פרס. אותם פרצופים מאוסים, אותן אימרות חלולות ואותם שומנים עודפים.
ואולי הציפייה לבואו של הלפיד נובעת מהילת האיכות שאופפת אותו. ללפיד דימוי ציבורי מצוחצח, שום רפש לא נדבק אליו. הג'ל שלראשו עשוי טפלון. גבר נאה, כריזמטי, שנון ובעל יכולת כתיבה (כבר יש לו משהו שחסר לחכ"ים רבים מדיי), שאירח באולפנו את כל עם ישראל. משאול מופז ועד לשמעון פרס, ממרגלית צנעני ועד לשלמה ארצי, כל כור ההיתוך הנפלא מצא אצל יאיר אוזן קשבת. עם ההגעה למהדורת החדשות של ערוץ 2 ביסס את מעמדו כסמל הקונצנזוס הישראלי.
כמו שידיעות הוא העיתון של המדינה, ושלמה הוא הזמר של המדינה, לפיד הוא המגיש של המדינה.
אלא שכרגיל אצל היהודים, יש כאלה שכבר מתלוננים. אנשי ציבור שונים טוענים כי ללפיד אין את הכישורים הדרושים להיות חלק מן המנהיגות הישראלית. טענות אלו הן הזויות ומשוללות יסוד. חקירה מעמיקה של עברו מלמדת כי הוא בקיא בכל הנושאים הנמצאים על סדר יומה של ישראל. כך למשל, לפיד מביא עימו ניסיון רב במדיניות חוץ. בתכניתו בערוץ 2 ראיין לפיד את פיני גרשון, מאמנה של מכבי תל אביב, שזכתה באליפות אירופה. והרי אירופה היא חלק מן האיחוד האירופאי. אז הלו?! צריך יותר מזה? ואם לא די בכך, הרי שבשנת 1991 השתתף בסרט "מעבר לים" ולמי ששכח חו"ל זה מעבר לים.
במדינת ישראל נהוג לומר שמי שלא היה גנרל לא יכול להיבחר לראשות הממשלה. אימרה זו אוששה בשנת 2006, עם הניסיון הכושל של פרץ ואולמרט לנהל את המדינה. העידן בן אנו חיים הוא עידן תלול מסלול. זהו העידן של הקאסם והגראד והקטיושה. מדי כמה ימים נשמעות צפירות עולות ויורדות ברחבי אשקלון ויישובי עוטף עזה. זוהי שירת הסירנה. ובסרט הזה כבר היינו, הסרט שבו לפיד כיכב. ולאלה מכם שלא גרים בתל אביב, אציין כי יאיר מנחה מדי שנה את "שרים בכיכר", הטקס העירוני ההמוני לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זהו אדם שיודע היטב מהו המחיר שאנו משלמים בעבור מדינתנו. למעשה, לפיד הוא נציגו המובהק של העידן תלול המסלול. גם הוא מתכנן לעוף השמיימה, לחלוף בקשת מעל לראשה של הכנסת ולנחות ישר בממשלה.
לבסוף, חלק מן המבקרים מלינים על כך שלפיד יעשה דרכו אל הפוליטיקה מן המושב שלו בערוץ 2. טענתם היא כי יש ניגוד אינטרסים בין תפקידו של לפיד כעיתונאי לבין היותו מועמד אפשרי לבחירות. הבל הבלים. לפיד לא זנח את תפקידו כעיתונאי כאשר החל לשקול להיכנס לפוליטיקה. הוא עשה זאת לפני מספר שנים כאשר פרסם את בנק הפועלים. אז עכשיו אתם נזכרים להתלונן? פתאום עכשיו אתם מקימים קול צעקה? בוקר טוב.
להערכתי, האטרקטיביות של לפיד כפוליטיקאי נובעת דווקא משתיקתו. זהו אדם שאינו מרבה לחרוץ דעה. הוא איננו מפרסם את משנתו בכל הקשור לנושאים כמו שלום, בטחון או חידלון. הוא לעולם לא בעד ולא נגד, לא תומך נלהב ולא מתנגד מסור. כל מילה שהוא כותב בטור שלו עוברת קודם לכן בדיקה בקרב קהל היעד מן החשש שתעורר מחשבה או רגש או התנגדות. לפיד מגביל עצמו לכתיבה בקלישאות וסיסמאות. העם רוצה צדק חברתי אז הוא בעד צדק חברתי. לפיד כתב-
אין דבר כזה חייל ישראלי, יש אבא שקם להסיע את הילדים, ורק אחר כך עלה על מדים. יש ילד בן 19 מ"גולני" שגמר ראשון מסע כומתה, אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותה" לילדה מהכיתה. יש את הקצין שכולם אוכלים ממנו קש, אבל בלילות הוא כותב שיר נרגש למשקית ת"ש באור הנחלש של הנגמ"ש...
חשבתי בעבר כי רק האמריקאים לא מסוגלים להבדיל בין הטלוויזיה לבין המציאות. זאת הסיבה שהם בחרו בשחקן סוג ד', בשם רונלד רייגן, לנשיאות, ובשחקן מן הסרט "מת לחיות 2" לסנאט. אך נדמה לי כי זהו במקרה גם בישראל של היום. היכולת לשאול את הפרשן לענייני ערבים, אהוד יערי, שאלה אינטליגנטית, ויותר מכך - היכולת להבין את התשובה של יערי, אינה מספיקה כדי להוכיח שלפיד הוא אדם שראוי להפקיד בידיו את עתידינו.
מדי יום אנשים טורחים להזכיר לי כי אנו נמצאים בשעת מבחן, כי זהו רגע גורלי בתולדותיה של ישראל. האביב הערבי, חוסר היציבות ברצועת עזה, ההפגנות בסוריה, האיסלמיזציה של תוניס, כל אלה מאיימים על ביטחונה של ישראל. אם זוהי אכן שעת מבחן, אולי עדיף לנו לבחור בקפידה יתירה את מי שיכריעו את גורלנו. אולי אין לנו זמן למטאורים, לנסיינים ולמפלגות טרנדיות כמו הגימלאים או שינוי.
ההצבעה ללפיד תהיה החלטה שלא להחליט. הכרזה כי אנחנו מוכנים להמשיך ולהסתפק בדיבורים ולא במעשים.
אני נגד.
אילן מנור
|