במקום הזה שבו אני מחפשת להגדיר את עצמי ולתת לכם טעימה מההגדרה הזו אני מרגישה כאילו אני עומדת על חוף הים ומנסה לתעד גל אחד, רק אחד, על כל מרכיביו ועד שאני עושה את זה מגיע גל נוסף שחופז ודוחק בגל הקודם ואני מרימה ראש ורואה את הים הגדול שלפני. כך אני מרגישה עם כל סיפור שאני מתחילה. אני חושבת על משהו מאוד קצר ושניה אחרי זה היריעה מתרחבת לים ועכשיו מאיפה אתחיל ?
לא בכדי קפצה לי דוקא התמונה הזו, "דאלי בגיל 6", לראש. אני היא "החולמת" והחלומות הם הדרך שלי אל המשהו הזה שאותו אני מחפשת בחיי. כמו דאלי בציורו גם אני מרגישה, כשאני מביטה על חיי או על חיי אחרים כאילו אני מנסה לאחוז בים ולהרים את שוליו כדי לראות מה מתחתיו. מנסה להרים את שולי ההכרה כדי לגלות מה מסתתר מתחתיה. הים הוא גדול ורחב ואני יכולה להרים רק פינה קטנה אבל אם הכלב ימשיך לישון, אני ודאי אוכל להתקדם הלאה והלאה במחקר הזה שלי.
נתחיל מזה שאני בכלל לא אוה או מריה, "אוה מריה" זה רק כינוי שבחרתי לעצמי כשהתחלתי לפני שנתיים וחצי לכתוב את הבלוג שלי ב"תפוז". הבלוג היה בעצם תחילתו של הספר שלי שיצא יום אחד לאור ויקרא "החלומות של אוה" אבל עד אז עוד יש זמן. מאז שהתחלתי את הבלוג נקשרתי מאוד לשם הזה וזמן מה אפילו שקלתי להחליף את שמי באופן רשמי אבל אני כבר חיה מספיק שנים עם השם שלי ואפשר להגיד שכבר הסכנתי איתו.
נמשיך בזה שאני כבר לא צעירה ובאמת שמחה על כך. השנים העניקו לי ניסיון והבנה ואני מעריכה כל שנה שעברה מיום שנולדתי כל אתגר שאיתו התמודדתי ועדיין מתמודדת וכל חוויה שחוויתי ועדיין חווה. לא תמיד הרגשתי כל כך אסירת תודה. היו שנים שכעסתי, סבלתי, שנאתי, התייסרתי וייסרתי אחרים, פחדתי מהעולם ומהאנשים, הייתי אסורה בכלא של עצמי. היום אני במקום אחר, מקום של שמחה ואהבה, מקום של סליחה עצמית וסליחה לאחרים, מקום של הבנה.
זה מזכיר לי סיפור. כשהייתי באוניברסיטה חברתי הטובה שהיתה מושבניקית יפיפיה, גבוהה ורזה עם מכנסי ג'ינס צמודים שכמיית צמר רך אפורה סגולה משהו והילוך מענטז עדין, החליטה שכל מה שחסר לה לתדמית המהממת היה זוג מגפיים עד הברכיים, אפורות, על עקב של 15 ס"מ לפחות. וזה מה שהיא עשתה, היא קנתה בדיוק זוג מגפיים כאלו ויצאה בדרכה לאוניברסיטה. היא עוד לא נהגה אז וגם לא היה מי שיביא אותה עד לדלת עם המגפיים המדהימות שלה וכך כשהיא סוף סוף הגיעה בסוף היום לחדר היא כבר בקושי עמדה על ה-15 ס"מ עקב הללו. כשהיא הסירה אותם כדי לא לשים אותם שוב על הרגליים היא הודיעה שבמגפיים אפשר או להיות יפה או ללכת והיא בוחרת את אלה שאפשר ללכת בהם.
אנשים תמיד מסתכלים על הניסיון שלהם שאותו השיגו בעמל רב ובלא מעט שנים וחושבים "אילו היה לי שכל אז כשהייתי צעירה..." ועל זה אני אומרת שאפשר או להיות צעירה ולעשות שטויות והרבה, או להיות זקנה וחכמה אבל אי אפשר את שניהם ביחד. ושיהיה לכולם יום טוב ושמח |
